דיברו על זה כנקודה בטוחה, כעל יתרונה הברור של ישראל. אבל אנדי ויוני הפסידו. חבל. באמת חבל, כי הם יותר טובים. חבל, כי זה היה בארץ, ביום פסטורלי שטוף שמש עם קהל ביתי תומך. אבל אנדי ויוני נצלבו ברוב אמצעי התקשורת על הפסד מביש. הם "לא סיפקו את הסחורה", "הם לוזרים", "אנטי ווינרים" ועוד מיני מחמאות כמיטב המסורת. עד כאן, העסק נסבל.
אבל השיא היה בעיסוק בחיוך של השניים. אחד העיתונים הראשיים האשים את השניים בכך שלאחר ההפסד הם נראו מחויכים ונינוחים מדי. לביקורת זו, שחצתה גבולות עיתונאיים הצטרף גם אריק זאבי, ספורטאי מזהיר, שטען שהחיוכים של אנדי ויוני מעצבנים וחסרי ורגישות. אין לי כל כוונה להתעמת עם מאה ומשהו קילו של מסה שרירית, שעל צווארה מונחת מדליה אולימפית. עם זאת, נדמה לי שקו חשיבה מסוים, שרווח מאוד במחוזותינו, זקוק לאיפון מהיר ולריתוק מידי.
כל מי שמתעסק בספורט או מתיימר לכנות את עצמו ספורטאי מקצועני, כדאי מאוד שיידע שיש בעסק הזה מושג בעייתי, שנקרא הפסד. מי שבמסווה של מסכת ווינרים וחליפת איומים מנסה להתעלם מהסיפור הזה, כדאי מאוד שיעזוב את הספורט ויעבור לפוליטיקה. כי אין מה לעשות" בדיוק כמו שיודע כל כדורגלן מתחיל, שעבר קורס מזורז של ראיון קלישאתי, "ההפסד זה חלק מהמשחק". הגדולה של הווינרים האמיתיים היא לדעת לחייך גם אחרי ההפסדים. ללחוץ את ידו של היריב, להסתכל לו בלבן של העיניים, בלי הטירוף הפעם, בלי הרצח בעיניים, ולהגיד לו, "סחתיין. היית יותר טוב ממני. היית יותר טוב היום". ולחייך, כי לכן יש מחר, כי לכן הספורט הוא משהו מחזורי, כל כך טבעי. כמעט קוסמי. היום אתה ניצחת, אבל אם אמשיך לחייך, להנות מהמשחק, מבלי להתייסר במחשבות עקרות על כישלונות, יהיו לי עוד הרבה צ'אנסים לנצח.
אנדי ויוני לא הפסידו בגלל החיוכים שלהם. בטח לא בגלל החיוכים שאחרי המשחק. החיוכים והרוח הטובה, או האנרגיה שלהם (אם תרצו להשתמש לרגע במונח קצת רוחני), הם שהביאו אותם להישגיהם המרשימים השנה. במחשבה שנייה, יתכן שסיבת ההפסד באמת טמונה בחיוכים! אנדי ויוני הפסידו כי החיוכים לפני המפגש עם הבריטים לא היו אמיתיים. בניגוד לחיוכים האותנטיים שלהם, הם היו רק תפאורה חיצונית למתח רב ודריכות יתר, שהובילו להתרגשות וחוסר תפקוד נכון. משהו מנטלי, שמזכיר קצת את נבחרת הכדורגל שלנו.
תרבות האבל בביצתנו רוויית הדם הנחילה אצלנו דפוסי חשיבה מעוותים. תרבות חשיבה זו מנסה לסרס את הרוח הקלילה והחיובית שצריכה להיות חלק בלתי נפרד מהספורט. מי שלא מתאבל אחרי הפסד, או רחמנא ניצלן נראה מפזז על רחבת הריקודים עוד באותו הערב (כפי שעשה שחקן בית"רי לא מכבר), נתפס כבוגד. כלא פטריוט. כי בעולם של מלחמות, הרוגים והתנתקויות שכחנו לנתק את הספורט מכל העסק הלאומני זה.
מי שמפסיד בספורט, כדאי לנו לזכור, הוא בסך הכל מי שלא ניצח. מי ששכח את זה, מפסיד את הספורט עצמו. כי כמה ג'ובאני רוסו, אבישי ג'אנו או דאריק שארפ יש לנו כאן? ליצנים שגורמים לסביבה שלהם להראות טובה יותר תוך אווירה חיובית המשולבת במקצועיות חסרת פשרות. אווירה חיובית אינה סיבה לחוסר מקצועיות. כדאי שנפנים את זה. חיוך אין פירושו רשלנות. אנדי ויוני הם מהסוג הזה של ספורטאים. וכן גם לווינרים מותר להפסיד, אחרת הספורט לא לא היה קיים.
אש על הגולש
וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם.