הבדיחה היא עלינו

רגע אחרי שאנדי רם ויוני ארליך סיימו את ההופעה שלהם באולימפיאדת אתונה, לאחר הפסד לא מחויב המציאות לקיפר ושוטלר, הם חייכו לעיתונאים הישראלים ואמרו: "לא נורא, בשבוע הבא יש עוד טורניר ואנחנו מקווים לצאת מזה". העצבים השתלטו על העיתונאים הממורמרים והעייפים. למרות זאת, רובנו לקחנו אוויר ואמרנו שבכל זאת שחטנו כל כך את הספורטאים האחרים, ואנדי ויוני כל כך נחמדים, ותמיד מדברים עם עיתונאים. וככה יצא שהם התחמקו מהביקורת המגיעה להם והמשיכו למלא את התפקיד של צמד השטותניקים הלא מזיקים.

חצי שנה אחרי, והחיוך הדבילי של הצמד שוב התמרח לנו מול הפרצוף, שוב אחרי הפסד מעצבן במשחק כל כך קריטי. ושוב: "אנחנו מקווים שנוכל לצאת מזה". בשבוע הבא בטורניר טשקנט הפתוח הם ינצחו בגמר צמד צ'כים מדורגים 667 בעולם וידברו על יציאה מהמשבר.

אנדי רם הוא באמת חמד של בחור ויוני ארליך הוא באמת איש רציני, אבל הגיע הזמן שמישהו יסביר לצמד הזה שעם כל הכבוד לזכיה בטורניר מעורבים עם זקנות ספרדיות/קטינות רוסיות, לייצג את ישראל זה סרט אחר לגמרי. וזה לא שווה ערך לשום טורניר אחר שהם לוקחים בקריירה המעורבת שלהם. לנו, האוהדים בישראל אין עוד טורניר בשבוע הבא ולנו יש חגיגת טניס פעם בעשר שנים בערך. להגיד אחרי הפסד באולימפיאדה או בדיוויס "נקווה שנצא מזה" זה לעג לרש. זה פיספוס של כל הערכים שעליהם מושתת הספורט. בפעם הבאה שאנדי ויוני ימרחו את החיוך שלהם על המסך ויגידו לא נורא ניסינו, נצטרך להבין שהבדיחה היא עלינו.