מגיע לבית"ר, מגיע ללוני

השבוע אני רוכב לי ברחוב לה גווארדיה בתל אביב על קטנועי הנאמן, כשלפתע אני רואה מולי סטיקר: "ה(ציור של לב) רוצה 8". הצבע הצהוב הכללי של הסטיקר כמעט גרם לי להתעלם ולחשוב שמדובר בקומץ הדבילי של מכבי תל אביב, שממשיך לאונן על הטראומה הנוראה שלו, אבל אז שמתי לב לצבע השחור שמשולב בסטיקר, ועיון מדוקדק הבהיר לי שאכן, פשתה מחלת הנפש המכונה "הסגידה לסרטן בגוף הקבוצה" גם לקומץ של בית"ר.

עצרתי ליד המסחרית נגועת הנמני ברמזור ושאלתי את הנהג: "גם אתם נדבקתם ממכבי במחלה הזו?" הנהג חייך ומשך בכתפיו כאומר "מה נעשה, אח שלי?". אכן, כנראה שהימנות על הקומץ מבטלת מראש כל שליטה בגורל, או במערכי החשיבה, כי אחרת אין להסביר את התופעה.

באמת, לא ראיתם מה עשה הבנאדם לקבוצת נעוריו? איך, במקביל לתארים ולרגעי הקסם, השחית בה כל חלקה טובה, פורר אותה למחנות, זרע בה רעל והמאיס על כל הנוגע בה את החיים? אז למה להם בעצם הצרה הזו? נכון, נמני הוא שחקן כדורגל מחונן ביותר, אבל אני סבור שלא זו הסיבה שהוא מהלך קסם לאו בר סירוב שכזה על הקומץ (לא חשוב של איזו קבוצה).

הסיבה היא שנמני מגלם את תמצית הערסיות, והערס הממוצע, חבר גאה בקומץ של קבוצת עירו, מזדהה איתו נואשות בשל כך. אני לא קרימונולוג ולא מכיר את נמני אישית, אבל לעניות דעתי הבלתי מחייבת, אם אבי נמני לא היה מוכשר לכדורגל, הוא עלול היה כיום להיות בכלא או בבית קברות. הערס הממוצע, שרק שרידי שכל ישר וחינוך, חברי מיעוט במערכי מוחו, ואולי גם קצת יצר שימור עצמי, מונעים ממנו להיות בכלא או בקבר בעצמו, מתחבר לתכונות האלה אצל נמני. כשנמני מעמיד את האגו מעל לכל, זה מעמיד את הזהו לכל טמבל שהאנוכיות הכוחנית קוסמת לו, שהיה מת להתנהג כך גם הוא בסביבתו הטבעית אילו רק היה סיכוי שיתנו לו. אבל הערס הממוצע לא מוכשר בשום דבר כמו שנמני מוכשר בכדורגל, אז הוא מקנא בנמני שהכישרון מאפשר לו להיות ערס עד הסוף.

אז כמו שכל עם מקבל את ההנהגה שלה הוא ראוי, כנראה שלבית"ר מגיע מופע ההרס והנזק של אבי נמני.

מי שעוד מגיע לו, ועוד איך מגיע לו, זה לוני הרציקוביץ'. לוני הוא דוגמא נהדרת לאמירתו של ארנון צדוק ב"מאחורי הסורגים", לפיה "יש מניאק שיודע שהוא מניאק. הוא יודע שהוא מניאק. אבל יש מניאק שלא יודע שהוא מניאק, וזה המניאק האמיתי". עכשיו, חלילה לנו מלקרוא ללוני מניאק, במיוחד כשידוע שחוש הומור לדברים האלה אין לו, אבל לוני הוא כן אחד שמדבר גבוהה-גבוהה על תרבות, ומשוכנע שהוא נורא תרבותי, ובו בזמן סותם את פיות אוהדי קבוצתו בברוטליות. תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל אם זו תרבות אז אני ברברי גאה.

אז עכשיו, לוני שוב יאכל את הדייסה שבישל, כשהחליט להחתים את איל ברקוביץ'. למרות שיעקב שחר בעליל הרבה יותר טוב ממנו בכל הקטע הזה של ניהול קבוצת כדורגל, מסרב לוני ללמוד ממעשיו של יריבו העדיף עליו. אחרי ששחר, בחכמה רבה, נמנע מכאב הראש של "הקוסם", שש מר הרציקוביץ' להכניס ראש חולה למיטה מוכת מגיפה ולעוט על המציאה המפוקפקת.

שחקן נפוח מחשיבות עצמו, שמתנשא על כל מה שזז ומסוגל לעורר איבה קיצונית בקרב חבריו לקבוצה – זה כמובן בדיוק מה שמכבי תל אביב צריכה כיום, נכון? שחקן שנמצא הרבה מעבר לשיאו, שיתעקש שכל המשחק יעבור דרכו, שירקע ברגליים ויעשה פרצופים כשזה לא יקרה, שיריב עם המאמן ויכנס מסיבות עיתונאים על כל ספסול והחלפה – זה בדיוק מה שרשם הרופא לשכיב מרע הצהוב.

אבל שששששש. אל תתערבו ללוני. הוא יודע הכי טוב. לא הספיקה לו פרשת נמני. הוא רוצה שידור חוזר, וגם לשלם על זה מיליון שקל לעונה. אז נא לא להפריע לו, כי כאמור – מגיע לו. אחול מגיע לו.