הפה והטלפיים

ברגעי האהדה החטופים להם זכה איל ברקוביץ' מאז חזר לארץ, עמדה לצידו תכונה אנושית ידועה: זיכרון סלקטיבי. ברקוביץ' לא שיחק כדורגל מזמן. פה ושם הוא הבליח על המגרש, אבל אף תמונה ספורטיבית שלו לא נחרתה בזיכרון. הוא גם שמר על שקט תקשורתי יחסי, פרט להתקוטטויות מזדמנות עם אברהם גרנט. ברגע שהוא נחת בישראל, צפו בראשו של אוהד הכדורגל הממוצע התמונות הקסומות ממשחק הנבחרת מול אוסטריה ומהרגעים היפים בליגה האנגלית. למרבה האירוניה, העובדה שהרגעים האלה היו רחוקים רק העצימה את הרושם שלהם.

אלא שברקוביץ' מעולם לא התרחק מהביצה של הכדורגל הישראלי. הוא חי בלונדון, אבל מעולם לא התערה שם ממש. הוא היה ונשאר אימפולסיבי, חסר עכבות, בעל פה משולח הרסן. הוא התפתה לקפוץ ראש לחלק העכור ביותר של אותה ביצה: "בטריבונה". יועץ תקשורת היה ממליץ לו להימנע מכך. אבי רצון אינו מתעניין באמת באינטרסים של ברקוביץ'. ג'רי ספרינגר של תקשורת הספורט חי מההתנגשות ומהכסאח. הוא סחט מברקוביץ' את הציטוט שבכותרת וניסה לסגור בשידור חי חוזה בינו לבין מכבי תל אביב. עיניו של רצון נצצו: התוכנית שלו רשמה עוד הישג. איל ברקוביץ' הפסיד עוד כמה נקודות בקרב על דעת הקהל. רצון התפנה לתכנון ההתגוששות, כלומר התוכנית, הבאה. בעוד שנה-שנתיים, איל ברקוביץ' יהיה, מן הסתם, חבר קבוע בפאנל שלו.

שוב, קונפליקט בין אבי נמני למאמנו. שוב הוא מסופסל והקבוצה מנצחת. שוב, דעת הקהל נקרעת. שוב, מחנאות בקבוצה שבה הוא משחק. המסקנות בנוגע לנמני היו ברורות כבר אחרי זריקתו ממכבי: נזקו עולה על תועלתו. מאיר פניג'ל ושות' לא התעמקו בפרטים הללו. הם היו זקוקים לשם גדול. גם העונה הם היו זקוקים לשם גדול, והביאו את טל בנין. ניר קלינגר טען למחנאות בין בנין ונמני וסילק אותם ממכבי תל אביב, אבל בים הספינים שיצרו השניים מאז, עובדה זאת נשכחה. שבועות ספורים מאז הגיע בנין לבית"ר, והמחנאות מרימה את ראשה המכוער. מישהו מופתע?

דווקא עכשיו, אחרי שני ניצחונות ליגה והפסד בגביע, מתברר עד כמה בית"ר של עידן אוחנה ופניג'ל היא קבוצה נטולת דרך. הבלבול הזה התבהר עוד יותר בידיעה שהתפרסמה ב"מעריב" בעקבות רצף הניצחונות של הקבוצה. "הערכה גדולה בבית"ר ירושלים כלפי אלי אוחנה", נטען שם. אוחנה הציל את הקבוצה השניה בטיבה בליגה מהסתבכות בתחתית, ובבית"ר רואים זאת כהישג. לפני שבועיים נראתה האפשרות שאוחנה ימשיך בבית"ר מופרכת, אבל דברים מוזרים יותר קרו בטדי. אחרי הכל, טל בנין ואבי נמני משחקים שם.

הדובר, אלי כהן, פוטר מעוד קבוצה. זו הפעם השניה ברציפות שכהן מגיע לקבוצה באמצע העונה ומפוטר או מתפטר עוד לפני שהיא מסתיימת. גם בבית"ר ירושלים והפועל פתח תקוה הוא כשל. ההצלחות האחרונות שלו היו בשלהי שנות ה-90, עת זכה באליפות בבית"ר ירושלים ולקח גביע בהפועל תל אביב. במושגים של כדורגל, מדובר בשנות אור. נכון לעכשיו, כהן הוא מאמן כושל, והשאלה האמיתית אינה מדוע פוטר מבאר שבע, אלא למה אלי זינו בכלל העסיק אותו מלכתחילה. אותה שאלה מרחפת מעל השידוך בין זינו לגוטמן. לזינו היה משהו טוב ביד, לופא קדוש, אבל הוא פינטז על הטוב יותר. אלי גוטמן, עוד מאמן שההצלחות האחרונות שלו הושגו בסוף שנות ה-90', נחת בבירת הנגב. גוטמן עזב את באר שבע, וגם הוא התלונן על הפרובינציאליות הבאר שבעית. הפרובינציאליות הזאת היא שגרמה לזינו לרכוש מאמנים כושלים כמותו וכמו כהן. הפסאבדו-תחכום שלהם, השיק של המאמנים המתקדמים מאזור המרכז, סינוור אותו.

השבוע, אגב, התפרסם ב"ידיעות אחרונות" כי "מעמדו של גוטמן בקפריסין מתערער". "עיקר החיצים כוונו לעבר רכישתו של השוער השבדי הקאן סוונסון. פרשני כדורגל באי טענו כי פראלימני כלל לא היתה זקוקה לשוער נוסף, ובמשחקים בהם הופיע ספג בממוצע 3 שערים". מעניין. גוטמן החליף בבאר שבע בפגרה האחרונה למעלה מעשרה שוערים שונים, ובסוף נתקע עם הקרואטי סונארה, שחטף רביעיה מסכנין והועף. בין אם זה בבאר שבע או בקפריסין, גוטמן לא יכול לברוח מאופיו. גם הקבוצה הבאה שתעסיק אותו ואת כהן תגלה זאת.

"המרגל הישראלי של צסק"א מוסקבה" זעקה הכותרת בשער "מעריב". המשפט שלמעלה הופיע בכותרת בעמודים הפנימיים. אין מקום לטעות: חפרפרת חדרה ל"בור" של ההוויה הישראלית, ומספקת משם נתונים שוטפים לאויב האדום. מרקוס קלינברג, למשל, נזרק לכלא בשל עבירות דומות. למרבה הצער, הסיפור היחידי כאן הוא ביזבוז הכסף של הקבוצה הרוסית. העיתונאי יוכל לספק לצסק"א נתונים בלי סוף, אבל את רובם הם יכולים למצוא גם באינטרנט. אין לו כלים לבצע ריגול מקצועי, שבו הוא ינתח את הגנת המץ' אפ זון של מכבי ואת משחק ההתקפה שלה. ובכל מקרה, את המפגש בין מכבי לצסק"א יכריעו ההכנה המנטלית והמקצועית של המאמנים. שום נתון שיספק העיתונאי לא יכול לתרום לכך. רק שנכון לעכשיו, הוא נתפש כמי שפוגע במשימה לאומית.

למרבה האירוניה, התגובה של שמעון מזרחי היתה קצת פחות נרגשת. "גם אם זה לא מריח טוב", אמר, "מבחינת צסק"א מדובר במהלך לגיטימי". בהמשך הוסיף: "לא יכול להיות שאדם אחד חטא וכל העדה תינזק, ובגלל עיתונאי אחד שפועל לא כיאות בלשון המעטה, כולם יינזקו". מזרחי, שיצא מגדרו השבוע בגלל אתר זניח של אוהד הפועל תל אביב, לא התלהם, לשם שינוי. מישהו אחר עשה זאת במקומו.

האם פיני גרשון באמת מאמין במשפט הזה? האם הכל כשר כדי לשקם את הביטחון של טל בורשטיין, כולל עיוות מוחלט של ההיסטוריה? נדב הנפלד הוא אחד מגדולי השחקנים בתולדות הכדורסל הישראלי. במשך שנים הוא היה שחקן ההגנה הטוב ביותר באירופה, וגם אם מיעט לקלוע, התרומה שלו מדי משחק היתה שקולה ל-25 נקודות ו-15 ריבאונדים. על אף האפרוריות שלו, הנפלד היה וירטואוז בצד הפחות זוהר של המגרש. טל בורשטיין הוא שחקן התקפה סביר, ושחקן הגנה לא רע. לא פחות, אבל גם לא יותר. ההשוואה להנפלד לא עושה עמו חסד. גם לא עם גרשון.

ארז אדלשטיין נטל חלק בחגיגת הביקורת על גליל עליון בתוכנית "חמישיות". כל חטאה של הגליל הוא בהבאת בוסמן חדש, הרב למיזאנה. עודד קטש נתן העונה הזדמנות לליאור אליהו, יוגב אוחיון, אבי קזרנובסקי ואוריאל מרקו. רק מאמנים ישראלים מעטים נהגו כמוהו. גליל נקלעה למשבר, וביקשה לחזק את אזור הצבע. זהו מהלך לגיטימי לחלוטין, אבל לא מבחינתו של אדלשטיין, שדיבר על חשיבות פיתוח הישראלים הצעירים בגליל. בעונתו השניה של אדלשטיין בגליל הוא חיזק את הקבוצה בשני זרים ושני בוסמנים, שכמעט לא ירדו מהמגרש. על הספסל התייבשו ישראלים מוכשרים, כולל עידו קוז'יקרו. עכשיו אדלשטיין עבר לכסא הפרשן, ולא פחות חשוב, לעמדת עוזר המאמן של נבחרת ישראל. אפשר להעריך שלו אדלשטיין היה בנעליו של קטש, לגליל היו ארבעה זרים מהרגע הראשון של העונה.