בלומפילד הריק זועק לשינוי

מדובר בחרם צרכנים, לא פחות. האוהדים של מכבי תל אביב הם הראשונים שמעמידים את שאלת הבעלות הפרטית במבחן מעשי. לא שתיקות ביציע, לא שירים לאבי נמני, לא עלונים סטיריים. אתמול הם נשארו בבית. כולם. בעיתונים הבוקר ייכתב שהיו 1,000 צופים. בתנ"ך של עיתונאי הספורט 1,000 הוא מספר טיפולוגי. כמו הספרה 7 במקרא. אבל לא היו 1,000 צופים, היו פחות. וכמאה מתוכם הגיעו מבאר שבע. מכבי תל אביב הביאה כ-600 אוהדים, אולי 700. למשחק גביע, בבלומפילד, ליד הבית, למפעל האחרון שנותר לקבוצה העונה.

זוהי הצהרה ברורה: אנחנו מעדיפים חורבן. זוהי בקשה לסלק את הדבר הזה שמתרוצץ על המגרש בחודשים האחרונים. לוני הרציקוביץ' לא יוכל להמשיך לתפקד כך לאורך זמן. חרם צרכנים מהסוג הזה הוא הדבר הקטלני ביותר עבור בעלים של קבוצה. הכסף יפסיק לזרום. ההפסדים ייערמו. הכדאיות תפחת. גם כך היא כמעט שלא קיימת.

הרציקוביץ' יישאר בקרוב מאוד עם שם של מועדון ועוד 22 דמויות מוזרות. החיבה שלו לאווירה טובה ושחקנים איכפתיים לא תחזיק מים. הוא ייאלץ להציג משהו אחר לגמרי. אטרקטיווי יותר, הישגי בהרבה. לא מישאלוף וסטרול בחוד החנית, לא קובי מוסא עם השמן בשיער, לא אדוארדו מארקש עם דריבלים בשקל. משהו אחר. או שיפנה את מקומו.

מכבי תל אביב אינה תנועת הצופים, משחקי חברה עם מומחים לווינריות זה נחמד, גם דינמיקה קבוצתית זה יפה, אבל כדורגל עילג כזה לא מתקבל. אתמול נכבשו שלושה שערים נהדרים. הפער בין איכות השערים לאיכות המשחק היה עצום. שני רק למספר הכיסאות הריקים בבלומפילד.