סוף האולם שמאלה

נדמה שהנתון הבא עדיין לא נקלט בתודעה הקולקטיבית של הכדורסל הישראלי: כשהפועל ירושלים מארחת משחק במלחה, קיים סיכוי גבוה שתפסיד בו. בשלוש העונות האחרונות אירחה הפועל ירושלים 34 משחקי ליגה באולמה הביתי, והפסידה ב-14 מתוכם. בעונת 2002/3 הפסידה ירושלים שש פעמים בבית, מתוך 14 משחקים שאירחה; בעונת 2003/4 הפסידה בארבעה משחקים וניצחה בשבעה, לפני שנכנעה במלחה לבני השרון במשחק המכריע ברבע גמר הפלייאוף; בעונה הנוכחית הפסידה ירושלים בארבעה משחקים מתוך תשעה שאירחה. אפילו מכבי ראשון לציון יצאה משם עם ניצחון. בעונות קודמות הפסידה ירושלים בבית לקבוצות קיקיוניות כמו רמת השרון ומ.כ. חיפה.

לכאורה, מדובר בתעלומה. ירושלים היא הקבוצה בעלת התקציב השני בגובהו בליגת הכדורסל, וגם בלי אולם ביתי תומך ניתן היה לצפות שתשיג אחוזי הצלחה גבוהים יותר. ומלחה הוא הרי האולם היחידי בכדורסל הישראלי שמתמלא כמעט דרך קבע, על פי רוב מלא באוהדים תומכים ומשולהבים. אז למה ירושלים מפסידה פעם אחר פעם?

התשובה הראשונה טמונה באופיו של הקהל. האוהדים של ירושלים מתחלקים לשתי קבוצות, באופן בלתי פרופורציונלי: 200-300 ילדים שרופים, שרוקדים ושרים מאחורי הסלים, גם כשקבוצתם בפיגור של 20 הפרש; ועוד 1,500 איש, רובם מבוגרים יותר, שרוצים לראות קבוצה מנצחת. כשירושלים מגמגמת על הפרקט, כפי שקרה פעמים רבות בעונות האחרונות, מרבית האוהדים המקומיים רוטנים ומתלוננים על יכולתה, ושירת הילדים נבלעת בנהמות של חוסר שביעות רצון. זו גם הסיבה שקבוצות אורחות אינן חשות מאויימות במלחה. אוסישקין בימיו הגדולים, ויד אליהו במשחקי גביע אירופה חשובים, הם אולמות מטילי יראה ופחד על הקבוצה היריבה. מלחה, לעומת זאת, הוא אולם מלחיץ בעיקר לקבוצה הביתית.

כל זה משתנה, כמובן, כשמכבי תל אביב מגיעה לעיר. במלחה מתעבים את מכבי תל אביב – את הכוחניות שלה, את שליטתה בענף, את מאמנה פיני גרשון ואת היו"ר שמעון מזרחי. בערבים אלה מלחה מייצר שנאה ספורטיבית לגיטימית. ואכן, למרות הפער המקצועי העצום בין הקבוצות, מכבי הפסידה במלחה בשתי העונות הקודמות, על אף שירושלים היתה בעיצומם של משברים מקצועיים קשים. גם בעונה הנוכחית, הטובה כל כך של מכבי והחלשה כל כך של ירושלים, הצהובים נחלצו בעור שיניהם ממלחה, שחוזר להיות מבצר רק בערב אחד בשנה.

מעל הכל, ירושלים לא מצליחה לשחזר את ימי המבצר בשל הבינוניות שבה היא תקועה. בעונה שעברה, למרות הזכיה בגביע יול"ב, היתה לירושלים עונה חלשה בליגה. לפני שנתיים היא צנחה לפלייאוף התחתון, וגם בעונת 2001/2 הודחה בחצי גמר הפלייאוף, למרות שנסקה עד חצי גמר גביע ספורטה. עד אתמול נראה היה שירושלים מתאוששת מפתיחת העונה האיומה, אבל המשחק החלש מול גליל עליון הבהיר שהיא עדיין לא התגברה על הקשיים. כל עוד הפועל ירושלים לא תעמיד קבוצת כדורסל טובה באמת, כפי שעשתה במחצית השניה של שנות ה-90, מלחה לא יחזור להיות מבצר.