ירושלים ממשיכה לשקר לעצמה

התחום שהפועל ירושלים כדורסל מתמחה בו יותר מכל הוא כחש עצמי. בשבועות האחרונים חגגה הקבוצה ארבעה ניצחונות רצופים. היא עשתה זאת למרות שלא טיפלה באף אחת מהבעיות שהובילה אותה להדחה מהיול"ב קאפ ומהגביע ולרצף הפסדים בלתי סביר בליגה. שרון דרוקר, האחראי העיקרי לכישלון, נותר בתפקידו. לאון טרימינגהם וריקי פולדינג, בוסמן וזר בינוניים, לא הוחלפו. אף שחקן חיזוק ישראלי לא צורף. מי שעזב היה השחקן הטוב בקבוצה, קימאני פרינד. איכשהו, ירושלים הצליחה לאבד אותו.

הפרשנים חגגו. ג'ייסון וולס, מחליפו של פרינד, נתן משחקים מוצלחים. הקבוצה רצה וניצחה. הכל נראה ורוד לפתע בממלכת דרוקר, שחזר להחמיא ל"בחורים". למרבה הצער, שלושה מהניצחונות של ירושלים הושגו מול הקבוצות הגרועות ביותר בליגה, בני השרון, מ.כ. חיפה ומכבי פתח תקוה, שמסוגלות כרגע לנצח רק זו את זו. הניצחון הרביעי הושג מול הפועל תל אביב המידרדרת, ביום שבו אפי בירנבוים לא תיפקד, בשל מחלת אשתו.

אבל ירושלים ניפחה את החזה. דני קליין התקוטט עם שדרנים ברדיו המקומי. הוא לא התיר לאנשי הקבוצה להתראיין לערוץ הראשון במהלך המשחק מול הגליל. עוזר המאמן, אבנר יאור, שמעולם לא פיספס הזדמנות לחשיפה (הנה הוא זוכה לעוד אחת) סיפר לעיתונאים שהוא מקיים אימונים אישיים עם שחקני הקבוצה, כדי שאלה יגיעו לשלבי ההכרעה של העונה בכושר שיא. אימונים אישיים הם עניין טריוויאלי בקבוצת כדורסל, אבל בירושלים לא הטרידו עצמם בזוטות. הם היו עסוקים בחגיגות ובסגירת חשבונות.

עד שהם נתקלו בקבוצת כדורסל אמיתית, כמו גליל עליון. אמיתית, אמרנו? בערך. גליל הופיעה בלי אחד מעמודי התווך שלה, משה מזרחי (למען ההגינות, בירושלים נעדר עידו קוז'יקרו), והיא שיחקה רע מאוד. קטש עדיין לא מצליח לשלוט בקבוצה שלו. מייקל ג'ונסון מקבל החלטות רעות, הבוסמן החדש הרב למיזאנה מסתובב באזורים זרים לו, ליאור אליהו נראה לעיתים קצת אבוד, ואבישי גורדון מפציץ משלוש כאילו ממוצע הנקודות שלו לא עומד על 4.5 למשחק. לירושלים גם תקציב גבוה בהרבה מזה של הגליל, אבל שרון דרוקר הצליח לבנות קבוצה מופרכת, ולבזבז את הכסף על שחקני דרג ב'. הסוס האציל שעליו הוא הימר, דורון שפר, ישב פצוע על הספסל במחצית השניה, בתמונה שמסמלת עונה שלמה.

במצב עניינים זה, כשפערי התקציב הגדולים בין הקבוצות התקזזו, לירושלים אמור להיות יתרון אחד: על הקווים. אלא ששרון דרוקר, המאמן הכי אוברייטד בכדורסל הישראלי, לא מקנה שום עדיפות לקבוצתו. על כל זריקה רעה של הגליל, החזירה ירושלים באחת, ביחוד של וויליאם אייברי. קטש לא שולט בקבוצתו, אבל כך גם דרוקר. גליל עשתה טעויות קשות בסיום, אבל ירושלים החזירה באיירבולים משלה בשניות האחרונות.

בניגוד לדרוקר, קטש לפחות התברך בתכונה חיונית למאמן: אישיות. בזמן שדרוקר עסוק בניסיון מתמיד למכור את עצמו ולעולם לא הודה בטעות, קטש אומר את האמת, גם אם כלולה בה ביקורת עצמית. דרוקר לא מצליח לתרום דבר לפיתוחו של רביב לימונד, וקטש, מנגד, שולח למגרש בדקות ההכרעה את יוגב אוחיון, ילד בן 17. בעוד הקבוצה של דרוקר כבויה ומבולבלת, זו של קטש שמחה ומבולבלת. קטש וגליל יאמרו לעצמם את האמת, גם אם היא לא נעימה; דרוקר וירושלים ימשיכו לשקר לעצמם, להכחיש ולהדחיק. אחרי הכל, קשה להודות שהעונה שלך הסתיימה כבר בחודש פברואר.