הכל צפוי במכבי ת"א

מכבי תל אביב היא הקבוצה הכי שקופה בליגה. זאת יכולה להיות מחמאה אם הדברים היו מיוחסים לניהול המועדון, אבל זה מחדל של ממש כאשר עוסקים רק במה שקורה על כר הדשא. הכל צפוי, שום אלמנט של הפתעה, אין אפילו מהלך אחד שלא ניתן לחיזוי.

קשה לחשוב על שחקן בקבוצה המשמימה של קלינגר, שיכול להתעלות קצת מעבר למה שעובר בראש של הצופה הממוצע, או של ההגנה הסבירה מנגד. די ברור למה אבו סיאם מסוגל, כך גם לגבי דגו, פרוחננקובס ואפילו לירן כהן, שלפרקים עשה קולות של שחקן שונה. עם הנתונים האלה קל להבין מדוע בני יהודה הצליחה בקלות בלתי נסבלת להשיג שוויון, למרות נחיתות מספרית. לניצן שירזי לא היתה שום סיבה להשתולל בפיגור 1-0, מאחר שהטעות בהגנת מכבי גם כן צפויה. מה שנשאר אם כן מעט אניגמטי, הוא רק המועד בו מכבי תבקיע או תספוג.

אולי זאת הסיבה שבמכבי כל כך עורגים לשחקן מסוגו של ברקוביץ'. לא בטוח שלאיל ברקוביץ' דווקא, אלא למה שמקושר אליו והיה חלק מעברו המפואר - היכולת לייצר מהלך ששובר קונספציה, או שאינו חלק מהתבנית ההגיונית והבנאלית של המשחק.

את קלינגר ושחקניו ניתן ללמוד ממש כמו חוברת לאחד המוצרים שנמכרים בחנויות 'עשה זאת בעצמך'. מספר הברגים קבוע, כך גם כמות החלקים. ואם עובדים בדיוק לפי הספר, מקבלים בדרך כלל את מה שרואים בתמונה. לכן, ברוב הזמן יש לקלינגר 11 שחקנים בהרכב. לעיתים נדירות הם גם מייצרים שער, או מהלך ראוי. הדבר היחיד שלא ברור בסיפור הזה, הוא מדוע יש במכבי תל אביב אנשים שעוד מופתעים לראות את היציעים בבלומפילד הולכים ומדלדלים.