השיגעון של איל מפחיד את שחר

זה לא מקרי שמכבי חיפה ויתרה השבוע על שירותיו של אייל ברקוביץ'. אחרי תשע שנים באי הבריטי; אחרי ששיחק בסאותהמפטון, ווסטהאם, סלטיק, בלקבורן, מנצ'סטר סיטי ופורטסמות; אחרי 265 משחקים בבריטניה, 44 שערים ו-72 בישולים - ליגת העל הישראלית אינה בנויה לקליטת חוויה אסתטית שכזאת, ארוזה באדם אחד, קטן מידות, בן 33.

יציעי הכדורגל בארץ ריקים, איש אינו מגיע לחזות בזוועה. ברקוביץ' הוא מסוג השחקנים שעשוי להפריח את השממה. אבל מכבי חיפה - הקבוצה שממנה יצא לקריירה באירופה - שמעה את תחינותיו ובכל זאת ויתרה עליו. הוויתור אינו מובן, אלא אם מבינים את זרמי העומק שמכוונים את מכבי חיפה, כמייצגת הגאה של הכדורגל הישראלי.

ברקוביץ' מפחיד את הדמויות שמפעילות את ההצגה הכושלת הזאת. הפחד מסתמך על היסטוריה נאה של תקריות. ב-1989 טען השחקן כי "לבחורה אסור לפתח קריירה עצמאית, היא חייבת להיות עקרת בית". על אלי אוחנה אמר: "הוא עבד כי ימלוך" (1999). לא מזמן אמר על מאמנו לשעבר במנצ'סטר סיטי: "קווין קיגן הוא תינוק מגודל".

הפסיכולוגית קיי רדפילד-ג'יימיסון מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מומחית בנושא הקשר בין שיגעון ואמנות, קיבצה את שמות האמנים החברים במועדון זה לרשימה מעניינת הכוללת את המשוררים ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו ואמילי דיקנסון; הסופרים אמיל זולא, לב טולסטוי, מקסים גורקי ורוברט לואי סטיוונסון; הציירים מיכלאנג'לו, אדוארד מונק, פול גוגן, וינסנט ואן גוך.

אייל ברקוביץ' הוא אמן כדורגל משוגע. באתר האינטרנט של אוהדי סאותהמפטון ברקוביץ' נכלל בין עשרת השחקנים הגדולים אי פעם. לחיצה על העכבר מלמדת שהוא נכלל גם ברשימת עשרת הגרועים אי פעם. לרשימה הראשונה הוא נכנס בגלל הכדורגל. לשנייה בגלל ההתנהגות (הם מכנים אותוBastard" "Greedy, ממזר רודף בצע).

בספר על ואן גוך בספריית טיים לייף לאמנויות נכתב: "היה צורך בעיניו של מטורף כדי לראות את העולם באור חדש ולציירו כך". ברקוביץ' מצייר את הכדורגל כמו שאיש בישראל אינו יכול לצייר. כדי לעשות זאת הוא זקוק לעיניים של מטורף. רק שמתחת לעיניים שוכן פה חסר מעצורים. הכדורגל הישראלי מתחשבן עם הפה ועוצם את העיניים. טוב לו ככה, למות בשקט, בלי לחזות מקרוב בהוכחה לעליבותו.