שגיא כהן, אל תפריע

חיכינו הרבה זמן לחזרה של ליגת האלופות. החורף הזה פשוט יותר מדי קר וארוך יחסית למה שהתרגלנו, וימי חמישי של מכבי הם כבר מזמן לא מצרך מבוקש. הפרומואים המשובחים של ערוץ הספורט, שהצליחו להוציא מאיתנו חיוך ואפילו חיבה לאבי מלר ומשחקי הלשון שלו, הכינו אותנו לשני לילות של גרעינים ומסך. אולפן הסטלנים (גם אם הם לא, זה פשוט נראה ככה) של מודי ושאר הירקות, אף פעם לא מאכזב, וההתרגשות וההודיה לאל על כך שהמציא את הכדור הגיעה לשיאה בדיוק בזמן, שניות לפני הבעיטה הראשונה. בקיצור, כיף לא נורמלי.

עד שהגיע שגיא כהן. הדעה הרווחת לגבי פרשני הכדורגל הישראלים במשך השנים היתה תמיד שהם לא תורמים להבנת המשחק שלנו, ופשוט מתארים כאילו אין לנו עיניים ש"מגרשווילי פינה מקום לעידן טל להתקדם עם הכדור". שגיא כהן הוא אסכולה בפני עצמה, ובמדינה קטנה כמו ישראל, נישה של אדם אחד יכולה בקלות להפוך למעצמה. כך קרה עם כהן.

כצופה אובייקטיבי שרוצה לשבת לשעתיים של פאן אחרי יום עבודה, הוא פשוט גורם לי לאי נוחות. כל הקטע של הכנסת המשחק לתבניות וחוקים פשוט מוציא לי את הכיף מחווית הצפייה – ואם אני נופל על משחק חלש, החוויה רק הופכת קשה יותר. לא יכול להיות שאחרי 3 דקות משחק שגיא כהן מזהה מגמות, מבחין בחורים במערך, ומסביר לי איך המשחק הולך להיות. קשה לי להבין איך משפט כמו "יובה עדיין לא הסתגלה לחילוף של נדבד", יכול להיות רלוונטי דקה אחרי התרחשותו (דוגמא חיה מהמשחק ביום שלישי), ויותר מהכל, אני לא יכול להשלים עם העובדה שהבן אדם לא תופס שכדורגל הוא משחק של ניצול טעויות.

בכדורגל הטקטי שהביאו איתן שנות האלפיים, קשה למצוא משחקים מרגשים, במיוחד במעמדים מחייבים. אוהד כדורגל יכול להעריך משחק טקטי, אך לעולם לא להנות ממנו. תנו לנו גליצ'ים, משחק שוטף, מצבים, ושני גולים מקרן של מנצ'סטר בשתי דקות של גמר הצ'מפיונס, מול הקבוצה הכי ממושמעת בעולם. אנחנו לא צריכים את שגיא כהן שיפתח את עינינו ל"חזרה לעמדות" ומשחק ממושמע. תן לראות כדורגל.