גלויות מאמריקה

"חשבתי שזה גמור, שהלך עלי", שיחזר ג'ף גורדון. חמש הקפות לסיום הוא איבד את המקום הראשון לדייל ארדנהרדט ג'וניור. גורדון השתלט על הבכורה בשנית אך שוב זיהה את ג'וניור במראה האחורית. ארנהדרט ידוע בסיומת הרצחנית שלו אבל גורדון לא איבד את הראש וזכה במרוץ הנאסקר היוקרתי מכולם, כשג'וניור מסיים במקום השלישי (אחרי קורט בוש).

"אלוהים, איזה יום מדהים", שיחרר גורדון קיטור במסיבת העיתונאים.

מדי פברואר מארח המסלול האגדי בדייטונה ביץ', פלורידה, את "הסופרבול של המרוצים". דייטונה 500 פותח את סבב נקסטל של עונת הנאסקר הכולל 35 מרוצים. הניקוד שנצבר בו שווה לשאר המרוצים אך הוא עדיין נחשב ליוקרתי מכולם. ביום ראשון הצליח ג'ף גורדון לזכות בו בפעם השלישית, ארנדהרדט ג'וניור ניצח בו פעם אחת, בעונה שעברה.

המאבק הספורטיבי בין שני הנהגים מצוי בנקודת רתיחה כפי שתעיד הסיומת של יום ראשון האחרון - מן המותחות בתולדות המירוץ ב-47 שנותיו. רבים סבורים כי הדו-קרב חורג מגבולות האישי ובעצם יגדיר את עתיד הנאסקר, שהפך תוך זמן קצר מתחביב דרומי ואזוטרי לאחד מענפי הספורט הסקסיים באמריקה כולה.

גורדון וג'וניור אמנם נתפשים כפורצי דרך, אך הם מנהלים מאבק ירושה. הנהג שאחריו שניהם רודפים הוא דייל ארנדהרדט, אביו הביולוגי של ג'וניור ואב רוחני של גורדון. ארנדהרדט נהרג לפני ארבע שנים כשהתנגש בקיר סמוך לסיום מרוץ ה-"דייטונה 500".

האיש שכונה "מזרה האימה" (Intimidator) זכה בשבעה תארי אליפות ולמעשה שלט בנאסקר במשך 20 שנה. כל זאת עד שבאמצע שנות ה-90 נהג צעיר בשם ג'ף גורדון החליט לקרוא עליו תיגר. כישרונו של גורדון עירער את שליטתו של ארנדהרדט ומראהו המצודד של הנהג הצעיר קידם את הנאסקר אל המיינסטרים, אבל מיליוני מעריציו של ארנהרדט לא היו מוכנים לקבל אותו כיורש. התואר הלך אל יוצא חלציו של "מזרה האימה", דייל ג'וניור, שהפך לכוכב העל של הנאסקר לאחר מותו של האב.

מעניין שבכל הנוגע לאופי ואפילו לסגנון, האב והבן כלל אינם דומים. ג'וניור גדל כילד לא מוצלח במיוחד לאב אגדי ומנוכר שמיעט להקדיש לו זמן. כשהיה נער נשלח ג'וניור לפנימייה צבאית, בעוד חלומו להשתפשף כנהג מרוצים זכה לתמיכה מוגבלת מצד האב שהיה טרוד בעיסוקיו הפרטיים.

ג'וניור הצטרף לבסוף לסבב הטירונים ואף הראה ניצוצות, אך כל עוד אביו היה בסביבה הילד התקשה לפרוץ. "הייתי אומלל בשנים הראשונות, והתקשיתי מאוד", הוא סיפר לאחרונה, "אבל בעיקר הייתי לחוץ".

הלחץ, במפתיע או שלא, השתחרר רק לאחר שהאב קיפח את חייו בדייטונה. האובדן האישי והאבל ששטף את דרום ארצות הברית לא הלחיצו את ג'וניור שנדמה היה כי נהנה מכל תשומת הלב. על המסלול הוא הפך באחת לנהג בוגר, מפוייס ומצליח יותר. התקשורת התאהבה בגבר הצעיר והלא שחצן ששילב באופיו בין הלהט של אביו לגישה נינוחה יותר לחיים.

"בסופו של יום, אני אשיג הרבה יותר ממה שחשבתי", אמר ג'וניור ימים ספורים לפני דייטונה 500. "כבר עכשיו השגתי בחיי יותר ממה שייעדו לי וגם לי עצמי לא היו ציפיות גדולות. בסך הכל אין הרבה דברים שאהבתי לעשות או עבודות בהן רציתי לעבוד, בלי המירוצים הייתי היום סתם עוד מובטל ברחוב".

עם המירוצים משתכר ג'וניור מעל 20 מיליון דולר בשנה כשהוא מפרסם מותגים כמו באדוויזר, ג'ילט, ודראקר נואר. הרווק בן ה-30 מסמל את ה"קאנטרי קול" ומדורג במקום החמישי במצעד הפופולריות של ספורטאי אמריקה. בניגוד לאביו הקשוח והגאוותן לו סגדו חובבי הענף בלבד, את ג'וניור אוהבת אמריקה כולה. נדמה שאהבה כלפיו רק תגבר אם ימשיך להתנהג באופן אצילי כפי שנהג לאחר ההפסד המר בדייטונה. "אני תמיד רוצה לנצח", אמר ארנדהרדט לאחר המרוץ, "אבל מכיוון שפיגרתי בהפרש ענק במשך רוב המרוץ, אני שמח שבכל זאת יכולתי לזכות בו בסיום, זו תמיד הרגשה טובה להיות תחרותי". את המשפט האחרון, אגב, ארנהרדט האב לא היה מעז לומר.

"אנשים מסוימים אינם כמו היתר מכיוון שהם גאונים, אז אל תצפו מהם להתנהג כמו אנשים נורמלים". (הצלמת לין גולדשמיט סופדת להאנטר ס. תומפסון).

נביא ה"גונזו ג'ורנליזם" והמחבר של "פחד ותיעוב בלאס וגאס" ששם שלשום קץ לחייו ייחשב לאבידה גם בעולם הספורט.

תומפסון, אתלט מצטיין בנעוריו, גדל להיות עיתונאי וסופר מזהיר, אך לא זנח את תשוקתו הראשונה. בארבע השנים האחרונות כתב תומפסון טור ב"פייג' 2" של אתר ה-ESPN. מדי שבוע הוא הזמין את קוראיו לעולמו הפרטי הכולל ספורט, הימורים, תיעוב לממשל בוש ורצון עז להתנקש בשכניו.

להלן תיאור של עוגמת הנפש שנגרמה לו מצפייה בליגת הפוטבול הנסיונית, ה-XFL. "באמת שרציתי לצפות במשחק אבל בטרם ירדו הקבוצות להפסקת המחצית התנפח לבי משנאה", כותב תומפסון, "זה היה כמו לצפות בפסטיבל בושה הנערך תחת סופה מעוורת. איזה אידיוט מרשת NBC מרח ווזלין על עדשות המצלמה כדי שלא תירטב. זה דמה לצפייה במשחק שנערך מתחת למים בלי לדעת את התוצאה".

תומפסון אהב ספורט מכל הסוגים אבל ביקר את הפוטבול, אולי בגלל הדיסוננס בין אסתטיקה וסדר לבין אלימות ואימה, בדיוק כמו כתיבתו. כשאוקלנד ריידרס, קבוצתו האהובה, העפילה לפני כשנתיים לסופרבול היו פרשנים שהישוו אותה לריידרס האגדיים של שנות ה-70'.

תומפסון, מן הסתם, נזעק. "זו מתקפה מגונה על המסורת האמיתית של הריידרס, המסוכנת והקרימינלית. הריידרס של אז היו חבורה של מטורפים, משוגעים ואכזריים. להיות ליד חדר ההלבשה שלהם היה כמו להתסובב ליד חדר המשקולות של כלא פולסון. לא כל השחקנים היו עבריינים לשעבר אבל היו בקרבם מספיק רוצחים, שודדי בנקים ואנסים כדי לחוש לא בנוח. אני יודע, הסתובבתי אז באותם המעגלים. האנשים האלה היו חברים שלי, וחלקם נשארו".

בשנה שבה העיר בוסטון זוכה ב"וורלד סירייס" וב"סופרבול" אין מקום לסיפור הצלחה שלישי. ובכל זאת, קבוצת כדורסל המיכללות, בוסטון קולג' איגלס, היא אחד הסיפורים המפתיעים בארה"ב. סגל נטול כוכבים גדולים עומד כרגע על מאזן 1-22 ומדורג שלישי בדירוג הארצי, הישגה הטוב מעולם. אלא שהשקט היחסי בקבוצה אינו רק בגלל מיקומה אלא גם בגלל אופיו של מאמנה, אל סקינר, ששיחק במכללת מסצ'וסטס לצידו של ריק פיטינו, לימים מאמנה הכושל של הסלטיקס ואחת הדמויות השנואות בתולדות העיר בוסטון.

"סקינר הוא האחרון שחשבנו שיהפך למאמן", אומר פיטינו שמאמן כיום את מיכללת קאנטאקי, "אבל הסיבה שבגללה חשבנו שאינו מתאים היא זו שהפכה אותו למאמן נהדר". בכדורסל המיכללות, שם המאמן הוא האלוהים, סקינר הוא דמות יוצאת דופן וענווה, שיעדיף לגשת לשחקן וללחוש על אוזנו מאשר לגעור בו בפומבי. "איני רוצה לנזוף במישהו בפני כולם. זו אינפורמציה שקשורה לשחקן, ורק אליו".

סקינר גם אינו מתלונן, ולו ברמז, על העדר תשומת הלב להישג העצום של קבוצתו. "הייתי בצרות אם הייתי זקוק לתשומת לב", מסביר המאמן. "בעיר שבה משחקות הרד סוקס, הפטריוטס והסלטיקס, גם אם הייתי דורש תשומת לב, לא הייתי זוכה בה".

קרלוס בוזר הצטרף ליוטה ג'אז בקיץ האחרון בקול תרועה. בוזר (17.2 נק', 9 ריב') הוא גם אחד המועמדים הבולטים לעבור לקבוצה אחרת עד תפוגת ה"טרייד דד-ליין" מחר בערב.

כוכבים נוספים שעשויים למצוא עצמם בקבוצות חדשות הם מייקל רד (מילווקי, 22.2 נק'), שאמור לשדרג לכל קבוצה עם אספירציות לזכייה באליפות. הפרשנים מציינים גם את לאמאר אודום (לייקרס), פג'ה סטויאקוביץ' ובובי ג'קסון (סקרמנטו) כשחקנים שעושיים להחליף קבוצות. אפילו שמו של ריי אלן (23.9 נק') מוזכר כמי שעשוי לעזוב את סיאטל. יכול להיות שכל השחקנים שהוזכרו יישארו בקבוצתם הנוכחית אך עדיין שווה לעקוב מכיוון שעסקה בטרייד דד-ליין עשויה להתגלות כאקט הכרחי לזכייה באליפות - ולראייה, מעברו של ראשיד וואלאס בעונה שעברה לדטרויט.