נבחרת הסיבוב

לופא קדוש

כשוער היה ידוע לופא כמבזבז זמן כרוני. כמאמן, לופא הוא כנראה השועל הכי זריז. בעידן הפוליטיקלי קורקט, לקדוש אין שום גינונים. הוא מפוטר מהרצליה ומגיע למחרת לצפות במשחק בין באר שבע לבין אשדוד: "כי זה היה המשחק הכי קרוב לבית שלי". לופא הוא מאמן קשה יום, עם קפה שחור ביד וסיגריות בכיס. בשבילו אימון זו עבודה, לא מקצוע.

ורק קדוש יכול להציל את באר שבע מעוד נפילה כואבת. לופא לא זכה להערכה גדולה בבאר שבע, לאחר שהפסיד את הגביע. גם הקהל וגם אלי ז'ינו לא הסתירו את האכזבה מהתואר שהתפספס. בבאר שבע התאהבו בו רטרואקטיבית, אחרי שעמדו על טיבם של יורשיו, אלי גוטמן ואלי כהן. הלוזר עם הקול הצרוד הפך להיות המושיע של באר שבע. בעידן שבו מאמן כבר אינו חלק מזהות הקבוצה (רוני לוי הוא לא מכבי חיפה, שייע הוא לא הפועל וקשטן הוא בטח לא הפועל פתח תקוה), לופא קדוש ובאר שבע קשרו ברית דמים. ובבריתות דמים, מישהו צריך לשלם את המחיר. משום מה, אלי כהן הוא תמיד הקורבן התמים במקרים כאלה.

הלוזונים

"הם מודל להערצה", אמר אייל ברקוביץ' במסיבת העיתונאים המפורסמת בשבוע שעבר. אחרי מאתיים שנה באנגליה, מודל ההערצה של הכוכב הכי חם בכדורגל הישראלי הוא האחים לוזון, אלה שהלכו מכות עם האחים שירזי בשכונת התקווה. עם "טמבל, מושחת ואפס" אפשר להגיע כאן רחוק, וברקו הבין את השיטה.

האחים לוזון לקחו את כל מה שרקוב בכדורגל הישראלי ועשו ממנו מעדן מלכים. אל השחקנים שלהם הם מדברים כמו אל אפסים, את הקולגות הם לא סופרים ועל כל מיני גל אלברמנים הם דורשים מיליון דולר. הם מעלים מחירי כרטיסים כשהם משחקים נגד קבוצות עם הרבה קהל ומורידים מול קבוצות בלי קהל. הם שונאים את היריבה העירונית שלהם בעוצמות שכבר נעלמו מהכדורגל הישראלי. הם מנצלים את התקשורת כמו פעם, עם עיתונאים מפעם שהופכים לכתבי חצר. האחים לוזון הם אכן מודל להערצה בכדורגל הישראלי, כי הם קוראים את המפה כמו שצריך. הם יגיעו שוב לאירופה ואולי בעתיד גם יצליחו שם. את מה שמשה תאומים ולוני הרציקוביץ' הרסו, רק משפחת לוזון תוכל לתקן.

דרור קשטן

קשטן נחת בליגת העל באמצע העונה כדי לספק אנטיתזה לכל מה שמתרחש מסביבו. בעוד בכל הליגה לא מצליחים מאמנים צעירים לשלוט על קבוצותיהם, פתח תקוה של קשטן מציגה מרגע נחיתתו כדורגל שיטתי. בעוד בכל הליגה המאמנים הם עבדים נרצעים של הבעלים, דרור קשטן מתייחס לגיא שמיר, בנו של הבעלים, כאל פריט ריהוט. בעוד בליגה כולה הוראה של מאמן היא בגדר המלצה בלבד, בפתח תקוה סירוב פקודה עלול לעלות בגירוש. במשך שנים מסתובבת פתח תקוה עם תווית של חברה במועדון שש הגדולות, בלי שום הצדקה. אולי בעונה הבאה יהפוך קשטן את הפנטזיות חסרות הבסיס למציאות.

יואב כץ

עד השנים האחרונות נמתח קו ברור בכדורגל הישראלי בין "עידן המרכזים" לבין "עידן הבעלים הפרטיים". המרכזים סימלו ניוון, שחיתות ואנכרוניזם, בעוד הבעלים הפרטיים גילמו את ההבטחה הקפיטליסטית הנוצצת והמהוקצעת. מאז הספיק הענף להתפכח מהבשורה. המרכזים היו רעים, אבל הבעלים, או לפחות חלקם, הזיקו לא פחות. יואב כץ לוקח את הנזק הזה לשיאים של אבסורד. הוא נחת מארצות הברית לקבוצה עתירת מסורת, ועושה בה כרצונו. הבעיה היא שאיש אינו מבין מהו אותו רצון. מצד שני, קודם לבואו משלו בחיפה יואל גולדברג ואבי קאופמן. לכו תדעו מה עדיף.

איצ'ה מנחם

אם אתם רוצים לדעת מה איצ'ה מנחם חושב על הכדורגל הישראלי, אין לכם צורך להסתבך בניחושים. מנחם חושב בדיוק כמוכם: הענף במשבר, ההסכם עם צ'רלטון מזיק, פיצול המחזור הרסני, הליגה חלשה. אלא שבניגוד אליכם, איצ'ה צריך גם לבצע. על פי רוב, כשההתאחדות שלו מפיקה משהו, זה מסתיים בדיסק צרוב שמנוגן במחצית מרכב. ההתנתקות שלו מצ'רלטון היתה צעד מתבקש, אבל ספק אם תהיה אלטרנטיבה לתחנה הדורסנית. הוא שילם ממון רב לחברת סקרים שבדקה את הסיבות להתרחקות הקהל, אבל תוצאות הסקר היו בנאליות וצפויות. איצ'ה מודע לבעיות של הכדורגל הישראלי, בדיוק כמוכם. למרבה הצער, הוא גם צריך להוציא אותו מהבוץ.

מוטי איוניר

מוטי איווניר הוא מוטיבטור אמיתי. מוטי איוניר הוא האשכנזי עם הג'ננה של המרוקאי. מוטי איוניר טייל בדרום הארץ, בקבוצות שבהן הקהל קילל את הצפוני שבא מתל אביב. מוטי איוניר שנא להפסיד כששיחק כדורגל. מוטי איוניר הוא מזן המכביסטים הטהורים. מוטי איוניר אוהב לקחת שחקנים זוטרים ולהפוך אותם לשחקני נבחרת. מוטי איוניר תמיד מדבר עם התקשורת ולא בורח כשלא נח לו. מוטי איוניר אוהב כוכבים בקבוצה שלו. מכל מה שמנינו עד עתה, רק הסעיף האחרון מבדיל בין קלינגר לאיוניר. זאת גם הסיבה שאיוניר הוא המועמד הבכיר לרשת את קלינגר באימון מכבי

עידן טל

שחקן הסיבוב. טל הוא אחד הכדורגלנים המוכשרים ביותר שצמחו כאן, אבל גם אחד הפרובינציאליים שבהם. הוא יכול היה להצליח באירופה, אבל נדמה שהמנטליות שלו ויכולתו להרגיז את חבריו לקבוצה תמיד הפריעה לו להגיע למקומות גדולים באמת. ממש כמו כל מיני כוכבים ישראלים משנות ה-80.

בעונה שכזאת טל יכול להתבלט. ג'ובאני רוסו חסר, אבי נמני בשלהי הקריירה והליגה כולה על הפנים. כל עוד אייל ברקוביץ' לא יחזור, אין מישהו שיכול לסכן את מעמדו של טל בראש דירוג המצטיינים. אבל נדמה שכמו בכל הקריירה של טל גם העונה הזו תהיה פיספוס בתודעה הציבורית. אף אחד לא יזקוף את האליפות של חיפה לזכותו של טל. בשנה הבאה טל אולי ינסה את מזלו באירופה, וספק אם יצליח. אחר כך הוא יחזור לחיפה ויפגוש על המשבצת שלו את אייל ברקוביץ' בעונת הפרישה. הוא ימשיך לרצות בכל מאודו לתפוס את מרכז הפריים, אבל ידחק לשוליים.

עבאס סואן

עזבו אתכם מפוליטיקה, מאמירות חברתיות ומהשוואות לקסיוס קליי. אין בליגת העל עוד שחקן כמו עבאס סואן. בליגה של שחקנים רכים, מפונקים ומלאי אגו, סואן מקריב הכל בשביל הקבוצה, כולל את בריאותו. מתקל, רץ, לוחם, מבקיע, רוצה. כמה שחקנים בליגת העל באמת רוצים? באמת רצים? באמת מאמינים במשהו מעבר לתלוש המשכורת בסוף החודש? נבחרת ישראל היתה מתברכת באחד עשר עבאס סואנים. כפי שהתברר במשחק מול קרואטיה בטדי, היא לא ראויה אפילו לאחד.

שייע פייגנבוים

ההורים מספרים שכששייע שם גול בתור שחקן, הוא היה רץ אל הגדר, נתלה ולא עוזב. בשבת האחרונה, בגול של איבזיטו אוגובונה, רץ שייע לשער 2 כדי להיתלות על הגדר, כמו פעם. רק שבבלומפילד אין גדרות יותר, רק גגות. אז שייע החליק כיפים עם האוהדים הבורגנים, שיושבים במקומות המסומנים. "אשכרה אוהד", סיכם השבוע מישהו.

רק אוהד כמו שייע יכול להגיד אחרי דרבי מצ'וקמק כל כך "שהשחקנים נתנו הצגה יפהפיה", למרות שברור לכולם שאם ממול היתה מתייצבת קבוצה רצינית, עם מאמן רציני, התוצאה הייתה אחרת. אבל כנראה שזה מה שהפועל ת"א צריכה עכשיו: אוהד שינצח בשבילה. פעם זה היה אלי "קוקוס" כהן, אחרי זה פיני בלילי, והיום שייע. שחקנים שעתידם מאחוריהם, כמו שמעון גרשון, אסי דומב ויוסי אבוקסיס, מנצחים משחקים בזכות כח האינרציה, ולא בזכות יכולת אישית. כשפיני בלילי שיחרר גול לחיבור בדרבי, הוא הגשים את החלום שלו כאוהד. כששייע קפץ על פנסטיל בסיום הדרבי, הוא עשה מה שכל אוהד הפועל חלם לעשות באותו רגע. להודות לשחקן מספר אחת בקבוצה.

אלי אוחנה

בית"ר מנצחת, בית"ר מפסידה. אלי באופוריה, אלי בדאון. נמני בפנים, נמני בחוץ. אוחנה ממשיך, אוחנה יעזוב. אסולין בא, בנין מגיע. אוחנה אמר למקורביו. אוחנה דיבר אחרי ההפסד עם התקשורת כמו גבר. האוהדים עושים את המוות לאלי. הילדים לא פוגעים. היום בית"ר נראתה כמו קבוצה. היום בית"ר לא דומה לכלום.

כמו בסיבוב הראשון, כך גם בשני: אי אפשר למצוא בבית"ר ירושלים שיטה, מגמה, דרך. הכל תלוי במזל, בכיוון הרוח במגרש וברוחות שבשמיים. כך יהיה גם בסיבוב השלישי, וגם בעונה הבאה, וכל עוד ראשי בית"ר ירושלים יסרבו להפנים שאלי אוחנה בחר את המקצוע הלא נכון.

אסף קינן

אסף קינן הוא הדיסק הצרוב של אלון יפת. שופטים ישראלים תמיד נעו בצמדים. המקרה הקלאסי הוא כמובן מנחם אשכנזי מול אברהם קליין. קליין זכה לשפוט בעולם ושמו יצא למרחקים. מנחם אשכנזי היה שופט טוב יותר. אברהם קליין המודרני הוא אלון יפת, השופט המוערך ביותר בארץ, משום מה. מהזיכרון הציבורי נמחקה העובדה שיפת הוא זה שהוריד את הפועל כפר סבא ליגה. צריך לעשות משהו מיוחד בשביל לגרום לקהל הסימפטי מהשרון לצאת מהכלים. מצד שני, צריך גם מזל גדול. אם יפת היה מוריד ליגה את בני יהודה או את בית"ר, הוא לא היה משחק אותה קולינה ומבטל משחקים בגביע אופ"א בשל שלג, כפי שעשה השבוע.

לאסף קינן לא היה מזל כל כך גדול. הוא הסתבך עם קבוצה עצבנית, שגם ככה נמצאת בקו העימות. קלטת מצ'וקמקת הוכיחה שהוא לא באמת קיבל פצצה לפנים אלא סוג של ליטוף. את הכתם הזה הוא כבר לא יצליח להסיר. יפת ימשיך לבטל משחקים בגלל שלג, קינן ימשיך לשפוט את סכנין. סוג של אירופה, אבל צרוב.