מסע עסקים בלי אבא

הפלירט הקצר של ניב ברקוביץ' עם האן.סי.איי.איי התחיל במהלך הקיץ האחרון, או יותר נכון באליפות אירופה לנוער. בתחילה ברקוביץ' בכלל לא היה בתוכניות של רן אשר, אך חודש וחצי לפני האליפות הוא קיבל את הזימון. הטורניר עצמו היה הצלחה, הצגות מול בולגריה ויוון, ממוצע של 14.5 נקודות ומקום שמיני ומכובד שבו זכתה הנבחרת הפנו את הזרקורים לכיוונו של הילד. "הוא נתן אליפות מדהימה", מספר אשר, "הוא הצליח לעשות דברים מדהימים כל פעם מחדש. הוא קלע זריקות קלאץ' פעם אחרי פעם והסקאוטרים כבר התחילו לחבר עליו דוחו"ת ולסמן אותו בפנקסים".

אליפויות אירופה ידועות ככוורת מזמזת של סקאוטרים מכל רחבי הגלובוס שמתחרים מי ישים יותר טלפיים על יותר קוקוצ'ים בפוטנציה. "זה היה די מפתיע ומהיר", נזכר ברקוביץ', "היתה לי אליפות די טובה ואז הגיעו ההצעות מכל מיני מכללות כמו דה פול וג'ורג'טאון. מרקט בכלל לא היתה אופציה בשלב הזה".

אז מה גרם לך בסופו של דבר לבחור דווקא בהם?

"הייתי עם ההורים בסיור בג'ורג'טאון וכבר עמדתי להחליט, אבל קיבלנו טלפון ממרקט והם ביקשו ממני לא להחליט עדיין כי הם רוצים לדבר איתי. הם שלחו את עוזר המאמן לארץ כדי שיסביר לי על התוכנית שלהם. השתכנעתי שזו המסגרת שבה אוכל להשתפר והחלטתי לנסוע".

בניגוד למרבית הכדורסלנים הישראלים שיוצאים לקולג', ברקוביץ' לא חיכה עד סיום השירות הצבאי. בגיל 18, ממש לאחר שסיים את התיכון, הוא דחה את הגיוס בשלוש שנים ונחת במדינת קנטקי.

"הגעתי לשם באמצע העונה (בעקבות חוק של האן.סי.איי.איי שאסר עליו להיות חלק מהקבוצה במחצית הראשונה של העונה. א"א) והיה לי מאוד קשה להשתלב", הוא משחזר, "הייתי צריך להיכנס לקבוצה שרצה כבר חצי שנה, גם מבחינת הכושר וגם מבחינת השיטה והתרגילים הייתי בפיגור. השיטה שם לא התאימה לי וחוץ מזה היו לי געגועים חזקים לבית, למשפחה ולחברים בארץ".

מכללת מרקט ידועה בשיטות האימון המיוחדות והאינטנסיביות שלה. מאמן הקבוצה בשש העונות האחרונות, טום קרין, דוגל באימונים ארוכים שנמשכים לעתים יותר מארבע שעות, כשהדגש הוא על משחק פיזי, מהיר ואגרסיבי.

בשנים האחרונות הוציאה המכללה את אחד מכוכבי העתיד של האן.בי.איי, דווין וויד, שמלהטט ליד שאקיל אוניל במיאמי, מה שמוכיח שלדרך יש תוצאות, אבל לברקוביץ', שנחשב רכז טוב, היתה בעיה קשה מבחינת האתלטיות והאגרסיביות והדמות המלנכולית שלו הפכה עד מהרה לחלק בלתי נפרד מספסל הקבוצה.

"הוא לא אהב במיוחד את האימונים הפיזיים והארוכים שהיו לו במרקט", מסביר טוד רוזניאק, עיתונאי מ"מילווקי ז'ורנל סנטינטל" שמלווה את הקבוצה מקרוב. "באימונים שם אין עצירות ואין מנוחה, הם מתאמנים שעות ארוכות וצריך לתת מאה אחוז כל אימון בכל האימון ואני בטוח שזה תרם להחלטה שלו לחזור הביתה מלבד הגעגועים, הוא לא היה רגיל לאינטנסיביות. האנשים פה היו די מופתעים מזה שהוא קם ועזב כל כך מהר. לשנה הנוכחית הוא לא היה מספיק טוב לא פיזית ולא מבחינת כדורסל. זה מעין מלכוד כי מצד אחד לא רצו לשתף שחקן שלא מוכן אבל מהצד השני כן רצו לתת לו הזדמנות להראות מה הוא יודע. אני זוכר שבהפסד נגד דה פול הוא נכנס במחצית הראשונה ואיבד שני כדורים בתוך שתי דקות. הוא איבד את הביטחון וצריך לזכור שלפניו משחק הכוכב של הקבוצה טרוויס דיינר. אם ניב היה יכול לחרוק שיניים עד סוף העונה ולעבוד קשה בקיץ אני בהחלט חושב שהוא היה יכול לתרום הרבה ולהפוך לשחקן חשוב ומוביל בשנים הבאות".

"המאמנים היו מאוד קשוחים איתי", טוען הילד בתגובה, "אני חושב שזה בגלל שהם רצו להכניס אותי לעניינים מהר ויכול להיות שזה קצת פגע".

מה הכוונה קשוחים?

"נפצעתי ברגל והגעתי למצב שבקושי הלכתי אבל הם דרשו ממני להמשיך להתאמן כרגיל. יש שם ארבעה עוזרי מאמן וכל אחד צועק ואומר לך, 'תמשיך, תמשיך'. זה לא הוסיף למצב שלי".

גם סדר היום המטורף, שמהווה חלק מחייהם של שחקני קבוצת הכדורסל של האוניברסיטה, לא הקל על ההשתלבות המקצועית של ברקוביץ'. "אתה קם כל בוקר בשמונה והולך ללמוד מתשע עד אחת", הוא מספר, "אחר כך רצים לאימון באחת וחצי. האימון נמשך עד שש בערך, הורגים אותך באימונים האלה, סוחטים אותך עד שאין לך אוויר. אחרי האימון יושבים עם מורים פרטיים שעוזרים לך עם השיעורים ורק בשמונה בערך משחררים אותך או שנשארים לעוד אימון קליעות בערב. יום ממוצע הוא 12 שעות".

על פניו ממש אינקוויזיציה לשמה, אך בפועל יש לשחקן כדורסל בדיויז'ן וואן חיים לא רעים בכלל. ברקוביץ' מספר על יחסים טובים מאוד עם חבריו לקבוצה, בייחוד עם שני הכוכבים סטיב נובאק וטרוויס דיינר. "טרוויס הוא ממש שחקן גדול, התחברנו טוב והוא תמיד ניסה לעזור ולהסביר. ללכת לידו בקמפוס זה משימה קשה למרות שזה נחמד כי כולם מזהים אותך ויודעים מי אתה. גם עם סטיב היו לי יחסים מצוינים ונשארנו חברים גם עכשיו. בכלל היו לי יחסים טובים עם כל השחקנים, היינו מאוד קרובים".

את הזמן החופשי המועט ניצל הילד די כצפוי כדי לראות מה חדש בארץ הקודש. "כל שעה פנויה הייתי ליד האינטרנט ורצתי לראות מה עשתה הקבוצה של אבא ולעקוב אחרי התוצאות של הכדורגל. השתדלתי להיות בקשר עם הבית כל יום ואם לא יצא אז לפחות כל יומיים, כל מה שיש בבית היה מאוד חסר לי".

עכשיו ברקוביץ' בבית. הוא לא צריך לרוץ לאינטרנט כדי לראות מה עשתה הקבוצה של אבא. עוד שבוע, אחרי שיחלים מהפציעה, יצטרף הילד לאבא ולאחיו הגדול רועי באולם המשפחתי בקריית הצעירים. ומה בעונה הבאה? גם הילד עצמו לא יודע. בינתיים הוא מנסה להקדים את הגיוס למועד הקרוב ביותר בכדי להשלים את הפער שנוצר לו מחבריו לשכבה. ברקוביץ' טוען שלא זנח את חלום האן.בי.איי שלו, אך לטובתו יש לקוות שקודם כל יוכיח את עצמו בביצה המקומית. "אני לא חושב שהסיכויים שלי להגיע לשם נפגעו. גם מאירופה אפשר להגיע והרבה שחקנים עשו את זה. אני רוצה עכשיו להתקדם כמה שיותר. בארץ החלום שלי הוא להגיע כמובן למכבי תל אביב אבל אני מקווה שאני אוכל להגיע ליותר, הכי חשוב מבחינתי שאני בבית, זו ההרגשה הכי כיפית בעולם".