שעון החול של א-רוד

אם אפשר לקחת אירוע שיהיה מיקרוקוסמוס להיסטוריה של אלכס רודריגז במייג'ורס הרי שדחיפת היד לכפפה של ברונסון ארויו מהבוסטון רד סוקס במשחק 6 בסדרת גמר ה-AL בשנה שעברה היא דוגמא מצויינת. עם דרק ג'יטר על הבסיס הראשון חבט רודריגז למהלך שנראה כמו פסילה בטוחה. לפני שהמגיש ברונסון ארויו הספיק להושיט את הכדור לדאג מינטקייביץ' על הבסיס הראשון דחף א-רוד את הכפפה של ארויו והוציא משם את הכדור. השופטים לא ראו תחילה את האירוע, ג'יטר רץ הביתה להבקיע וארוד עמד על הבסיס השני. לאחר התייעצות הוא נפסל, היאנקיז לא הצליחו לעשות נקודות והפסידו במשחק ובהמשך גם בסדרה כולה כשרודריגז הופך לא לילד הרע של הבייסבול אלא גרוע מכך – לילד הנפסד, הלוזר.

כמעט ולא שמענו על רודריגז בחורף האחרון, לא מעט בשל פרשיות הסטרואידים המהדהדות וההגעה של המגיש רנדי ג'ונסון לניו יורק. אבל לארוד לא היה חורף שקט במיוחד. הוא איבד המון ריספקט מצד חבריו לקבוצה, שלא עמדו מאחוריו אחרי תקרית ארויו, והותקף חזיתית על ידי שניים משחקני הבוסטון רד סוקס – המגיש קורט שילינג והאאוטפילדר טרוט ניקסון. שילינג אמר כי "לא הייתי מצפה מג'יטר שיעשה את מה שעשה ארוד, הוא פשוט לא יאנקי אמיתי" והוסיף כי "איתו לא היינו זוכים באליפות", כשהוא מזכיר כיצד בעונה שעברה רודריגז כמעט הגיע לרד סוקס וחתם בסופו של דבר בניו יורק. ניקסון טען ש"אין לו את האופי של יאנקי, העובדה שהוא טוען שהוא עובד קשה יותר מכולם רק מוכיחה כמה הוא מרוכז בעצמו".

אלכס רודריגז הוא שחקן מבריק, אחד הטובים בהיסטוריה אם לא הטוב שהיה אי פעם בעמדת השורטסטופ. מכיון שבדרך כלל שחקני פנים (אינפילדרים) משקיעים מאמץ אדיר בהגנה, משחק ההתקפה שלהם נפגם. רודריגז הציג לאורך הקריירה מספרים עצומים: 381 הום-ראנס ב-11 עונות, מספר שמהווה כבר כעת איום לשיא הצפוי של בארי בונדס, איזה שלא יהיה. בנוסף הוא חסין פציעות בדרך כלל, עם לא פחות מ-140 משחקים בעונה מאז שהחל לפתוח באופן סדיר ב-1996. כל הנתונים הללו העניקו לו ב-2000 את החוזה היקר בהיסטוריה של הליגה – 252 מיליון דולר לעשר שנים. הוא הסכים לוותר על עמדת השורטסטופ היוקרתית למען דרק ג'יטר כדי להיות חלק מהאליפות ה-27 של היאנקיז בסיומו של החורף סוער שבו היה אמור לחתום דווקא בבוסטון.

אבל לא רק שזה לא קרה, אלא שהיאנקיז ספגו את ההשפלה הגדולה בתולדותיהם, כשנתנו ליתרון 0:3 לברוח להם מהידיים והפסידו את סדרת גמר ה-AL לבוסטון. וזו בדיוק הבעייה של רודריגז: הוא לא מצליח להעלות את הקבוצה הנוכחית ויותר מכך, הקבוצה שהוא עוזב עולה מדרגה על חשבונו. כך היה עם סיאטל שאמרה לו יפה תודה והסתדרה בלעדיו כדי לרשום עונת שיא של 116 נצחונות ליגה וכך היה עם טקסס בה זכה אמנם בתואר ה-MVP בעונה חסרת משמעות, וכשעזב אותה התמודדה על מקום בפלייאוף.

ביל סימונס מ-ESPN קורה לזה "תסמונת פטריק יואינג", הכוכב עוזב והקבוצה מתחילה לקצור הישגים. מאז תיאוריית יואינג נוספו שחקנים נוספים לרשימה כמו הקוורטרבק דרו בלדסו שהועזב מניו אינגלנד בשיא פריחתה או נומאר גארסיהפארה שעזב את בוסטון בטריקת דלת מהדהדת רגע לפני אליפות היסטורית. אלא שרודריגז הוא לא נומאר ולא בלדסו, הוא השחקן המוגדר כיום כהכי טוב בספורט שהוא משחק וכרגע הוא בבעייה קשה של ניפוץ תדמית שלילית שדבקה בו.

עונת 2005 תצא לדרך באפריל הקרוב ועימה עוד הזדמנות לרודריגז להוכיח שהוא יכול. הוא יפתח שוב בבסיס השלישי כשג'יטר משחק בשורטסטופ. הקהל בברונקס לא שוכח ועד שלא יוכח אחרת לגבי ארוד גם לא סולח. אם רודריגז לא יצליח להוכיח שהוא מסוגל, שעון החול שלו יילך ויאזל. אי אפשר לומר על שחקן בן פחות מ-30 שזו לו ההזדמנות האחרונה אבל בניו יורק צריך להיות טיפוס מיוחד מאוד כדי להצליח. 36 הומראנס ו-28 בסיסים גנובים בעונה שעברה הם מספר יפה, רק שהבוס, כשהוא שולף עוד צ'ק של 25 מיליון דולר לעונה, זוכר רק תוצאה אחת: 3:4 לבוסטון.