בראיון הראשון שהעניק ריצ'רד ויליאמס לניו יורק טיימס, ב-97', הוא אמר כי הוא מקווה שבנותיו, ונוס וסרינה, יהיו מחוץ לטניס כשהן יגיעו לגיל 23 ,24. "שיסתובבו בעולם, ילמדו בקולג', יהנו מהחיים, ואחרי זה שיעשו לי נכדים". ונוס כיום בת 24. סרנה 23. וכבר 18 חודשים שהאחיות ששלטו בטניס עד כדי כך שנראה שהן יפסידו רק זו לזו, במין חלוקת תארים בתוך המשפחה, לא רואות תואר גראנד סלאם אפילו ברנטגן.
18 החודשים האלו החלו בספטמבר 2003, כשאחותן, יטונדה פרייס, נורתה למוות בלוס אנג'לס. "היא הייתה העוזרת שלנו והיועצת," אמרה סרינה. יטונדה חפרה לעצמה את הקבר: כשריצ'ארד לקח את בנותיו לפלורידה כילדות, ללמוד טניס ולצאת מהגטו של קומפטון, לוס אנג'לס, אחת השכונות המסוכנות בארצות הברית (יטונדה הייתה הרצח ה-36 ב-2003), היא העדיפה להישאר בקליפורניה, כדי ללדת בן לראש כנופיה בשם ג'פרי ג'ונסון. כשהוא נעצר ונכלא, היא עברה לבחור נחמד אחר, ביירון בוביט, שבתיקו הרשעות סמים והצתות. היא עשתה לו שני ילדים אומללים, עד שברחה ממנו לאחר שאיים עליה בסכין. הגבר השלישי בחייה היה רולנד וורמלי, בחור שהיה בתקופת מבחן לאחר עבירות סמים, לידו היא מצאה את מותה כשכנופיה מתחרה חוררה את מכוניתם כהסבר לכך שאת קומפטון עוזבים רק בארון.
בעקבות הרצח נטלו האחיות חופש מטניס, להתאבל, וכשחזרו היו בכושר ירוד והרבו להיפצע. הגמר בווימבלדון, בין סרינה למריה שראפובה, היה דוגמא מאלפת: שראפובה לא שלטה רק בטקטיקה ובטכניקה של המשחק, היא שלטה גם בעוצמה שלו, מול אחת הטנסיאיות הפיזיות שידע העולם. סרינה הודתה לאחר המשחק כי היא הבינה מה שמבינים אלופים דומיננטיים שלוקחים חופש וחוזרים: הטוענים לכתר משיגים אותם.
יותר מהחופש והיציאה מכושר, הרצח גרם למשפחה להיגרר לבית משפט כדי שהאם, אורקן, תזכה במישמורת על הילדים שהותירה יטונדה. "האירועים, ובעיקר הדיונים בבית המשפט", אמר ל'אובזרבור' קאריל פיליפס, סופר אמריקאי המקורב למשפחה, "גרמו לויליאמסים לסמוך רק זה על זה, ולהסתגר". משפחת ויליאמס גם קודם לרצח לא הייתה מאד פופולרית בעולם הטניס. "זה תמיד נראה כמו אירוע משפחתי פנימי" אומר פיליפס על משחקיהן, כשהמצלמה מתעכבת על האב או האם ביציע, או על סרינה אם ונוס משחקת. הקהל היה לרוב אדיש אליהן. המשפחה הביאה זאת על עצמה: אורקן היא חברה בארגון 'עדי יהווה', ובנותיה הצטרפו אליה. לאחר הרצח, כמות התפילות שהשתתפו בהן והפרקים בתנ"ך שקראו עלתה, וסרינה סיפרה שהיא מתפללת גם בין מערכונים, כשמחליפים צדדים. הדת יצרה טריז קבוע בינן לבין הטניסאיות האחרות בסבב: כשהיו יותר צעירות, ביקשה מהן אימן לא להתקלח בחדר ההלבשה, "כי יש שם הרבה טניסאיות לסביות". סרינה, למרות שמלותיה החושפניות, סיפרה ל'ספורטס אליסוטרייד' כי היא רוצה להישאר בתולה עד החתונה, כמה שזה נשמע הזוי, על רקע מספר הגברים שהיא נצפתה בחברתם.
חוזי הפרסום קילקלו
לאחר ההפסד במאסטרס ולקראת אליפות אוסטרליה יעצו לאחיות מאמנים ושחקנים, ביניהן זינה גאריסון המקורבת למשפחה, לקחת חופש ולעבוד על החבטה שלהן, שקהתה, בדומה למה שעשה טייגר וודס. הן סירבו, גם כי האחיות אינן עוד שחקניות טניס המחויבות רק למשפחתן. הן מה שכינה ה"אובזרבר" 'קואופרטיב'. לאחר המאסטרס הן יצאו לקמפיין תחת המאמץ הראשי שלהן, חברת מקדונלד, שכלל משחקי ראווה בערים בארה"ב. שבוע לאחר המאסטרס נאנקה סרינה מכאבים בשרירי הבטן במשחק מיותר בדטרויט, במקום להתכונן לאוסטרליה, להחלים ולעבוד על החבטה. טוב: השתיים הרוויחו בקריירה הקצרה שלהן יותר מ-100 מיליון דולר מפרסום.
בדצמבר 2003 סרינה חתמה על הסכם אימוץ בשווי 60 מיליון דולר עם נייק, קצת יותר מחוזה 40 המיליון דולר של אחותה עם ריבוק. ההסכם כלל גם קו אופנה מזעזע שסרינה חשפה באליפות ארה"ב, ומיצובה של הילדה השרירית על ידי 'נייק' כמודל נשי שחור ומצליח. היא כבר לא טניסאית, אלא אייקון.
מאז החתימה עם 'נייק', סרינה לא ניצחה תחרות חשובה. תהליך דומה עברה 'נייק' עם אנדרה אגאסי, בשנות ה-90, כשמיצבו את דמותו כאייקון מקושקש והוא הפסיד במגרשי הטניס. אגאסי החל לנצח גראנד סלאמים רק לאחר שנפרד מהתדמית. כל זה היה מתקבל על קובעי הטעם בתקשורת האמריקאית, אילו היו האחיות הופכות את הטניס, פעם 'ספורט לבן', ליותר נגיש לילדי ה'גטו'.
אולם ההסתגרות והמחויבות לחברות הענק עשו מהאחיות אפיזודה לא חשובה בתרבות הלא ספורטיבית. "ארתור אש או מייקל ג'ורדן היו משפיעים מהן בהרבה", אומר פיליפס. טניס הוא עדיין ספורט לעשירים, בעיקר לבנים. הן לא חצו גבולות ולא שברושום טאבו. זו זכותן, רק שלאחרונה הן גם לא עושות את הדבר העיקרי בו הצליחו - לנצח משחקי טניס.