זה הזמן של ליברפול לחזור

משום מה ליברפול נחשבת מועדון הרבה יותר אנגלי, או לפחות יותר בריטי, מיתר הקבוצות האנגליות בליגת האלופות. אולי בגלל שליוורפול הגדולה היתה סמל מובהק של הכדורגל הבריטי, אולי זה סוג של נוסטלגיה. אבל העובדות מראות אחרת. בעוד שליונייטד היה תמיד מנג'ר בריטי, בליברפול - כמו בצ'לסי וארסנל - המנג'ר הוא זר כבר לא מעט שנים. ברשימת 25 השחקנים בסגל הבכיר לליגת האלופות יש לליוורפול פחות אנגלים מאשר בלגיון הזרים של מוריניו בצ'לסי, הרבה פחות אנגלים מאוסף הרכישות של פרגוסון ביונייטד ואף לא יותר מקבוצת אוכלי הצפרדעים של ונגר בארסנל.

אחת הגדולות של ליברפול לאורך שנים היתה המשכיות במשרת המנג'ר ומינויים נכונים. קני דלגליש המשיך את ג'ו פייגן, שהחליף את בוב פייזלי שירש את ביל שאנקלי. אבל אחר כך בא גראהם סונס, איזה הבדל. וכשרצו ללכת עם השינוי לכיוון היבשת, עם הפנים לאירופה, כפי שעשו שאר הגדולות באנגליה, בחרו בז'ראר הוייה. זה היה מיד אחרי המונדיאל ב-1998 ולאוהדים באנפילד, הלא ממש מעורים בכדורגל הצרפתי, מכרו שהוא היה "מבוני הנבחרת הצרפתית, אלופת העולם". ומי כמונו יודע, שהוא הפסיד חמש שנים קודם לכן לשלמה שרף וראובן עטר ושז'אקה בנה נבחרת חדשה. שש שנים לקח למנהלים באנפילד, שלפי הדו"ח הכספי האחרון מתברר שאינם עושים עבודה מי יודע מה טובה, להיפטר מהבדיחה ששמה הוייה.

אבל הבחירה שלהם היתה מעניינת. לא עוד צרפתי, הולנדי או איטלקי, אלא אחד שגדל והצליח בליגה מספר אחת באירופה, הספרדית. יצא לי לראיין את ראפה בניטז בוולנסיה, הוא נראה לחוץ, מנוכר ולא נחמד, אבל איש כדורגל מהדרגה הראשונה. וזה הרי מה שחשוב. לליוורפול אולי חסר כסף וניהול פיננסי נבון, אבל יש לה את השם, הקהל (גם גלובלית), השחקנים ועכשיו גם המאמן. הכל כדי לחזור למקומה בטופ של אנגליה ואירופה.

רק פעם אחת ב-20 השנים האחרונות היא הגיעה לשלבי הנוק-אאוט בגביע האלופות. ניצחון שיעלה אותה מחר בערב לשמינית הגמר, יכול להיות תחילת הדרך חזרה.