תמות, ולא תראה אצלי הרכב

פיטאיה מייפרומיט, בן 40, הוא אולי מאמן הכדורגל העצוב ביותר בעולם, אף שהקבוצה שלו, "טי-אר ספורט", לא היתה קבוצה מפסידה. אדרבה, בטורנירים הכפריים בדרום תאילנד היא תמיד עלתה למקומות הראשונים, ולמשחקים באיצטדיון "סוסו" באו לא פעם יותר מאלף צופים - מספר גבוה באזור. אבל איזה מאמן יכול להתגבר על אובדן 13 מכדורגלניו ביום אחד? וזה בדיוק מה שקרה בסוסו: כל חברי הקבוצה - ועוד אי אלו צעירים - נהרגו ב-28 באפריל במהומות בין מוסלמים לאנשי צבא ומשטרה. "הם לא אמרו לי לאן הם הולכים. הם רק אמרו שהם נוסעים למסגד אחר, לא למסגד הרגיל שאליו נהגו ללכת", אמר פיטאיה בקול חרישי והידק את הסרונג שלו. זה היה ערב הטרגדיה.

אבל הכדורגלנים שלו לא נסעו למסגד להתפלל. במקום זאת הם הצטיידו בסכינים ובמצ'טות ודהרו על הטוסטוסים שלהם בכיוון הבירה המחוזית יאלה. בדרכם הם הסתערו על תחנת משטרה. השוטרים ירו בכולם למוות. כמה מהם ניסו למצוא מקלט במסעדה ליד התחנה, אך לשווא. "הם הרימו ידיים. לא צריך היה להרוג אותם", אמר פיטאיה. בין המתים היה גם אחיו הצעיר קמרודינג. "הוא היה קשר טוב", אמר אחיו המאמן.

פיטאיה, פועל במקצועו שכדורגל הוא תחביבו, ישב ליד שולחן עץ גדול במסעדה ריקה, לא הרחק מביתו בכפר קדה שבדרום תאילנד. היתה זאת תקופת הרמדאן ורק לאחר רדת הערב היה רשאי לשבור את צומו. הוא לא נתן ביטוי לזעם כלשהו על מה שאירע. "הכל היה רצון האל", אמר. על השאלה מדוע יצאו שחקניו למתקפת התאבדות כזו הוא לא יכול היה להשיב, או שאולי לא רצה. אף אחד מהם לא הביע עד אז רגשות שנאה לממשלה, אמר פיטאיה, "השפיעו עליהם, מישהו בוודאי שטף להם את המוח".

קבר האחים של כדורגלני "טי-אר ספורט" בסוסו, שנחפר בשטח מטע גומי, מוקף בחומת בטון נמוכה. האימאם התיר לקבור אותם במשותף. לאחר תום תקופת הרמדאן, אמר המאמן פיטאיה, הוא יחפש שחקנים לקבוצה חדשה. במארס 2005 תיפתח עונת הכדורגל.