ההמנון האמיתי: מוות לערבים

שיחת העיר בסכנין - האם יבגני יצטרף אלינו או לא? בעוד קבוצת בני סכנין מכניסה שינויים בסגל שלה, ניסיונה להיחלץ מהמורד החלקלק ולמנוע ירידה מליגת העל לובש כעת צורה מוזרה. יבגני ג'וק משחק עבור דינמו מינסק מבלארוס. הקשר היהודי הגיע לכאן בשבוע שעבר, וגם בני סכנין וגם יריבתה, בית"ר ירושלים, מחזרות אחריו.

בעקבות רכישת שחקן ניגרי חדש, אודי דיוק, השלימה בני סכנין את מכסת חמשת השחקנים הזרים המותרים. כך שהדרך היחידה העומדת בפניה להחתים את האיש ממינסק היא על ידי יישום חוק השבות. "סכנין קולטת עלייה", מצחקקים פקידים בקבוצה לנוכח הדרך האלגנטית שבה מאזן גנאים, יו"ר המועדון, מנסה לנצל את מה שבעולם הערבי, כולל בקרב ערבים ישראלים, היא אחת הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת של "המדינה היהודית". במיוחד כעת, אחרי שאבו מאזן שוב דחף לחזית הזירה את הדרישה ליישום זכות השיבה לפלשתינאים.

סכנין מתגאה בדחיקת אידיאולוגיות של זהות לשוליים. אבל הזהות נדחפת במרץ למרכז המגרש. אחד השחקנים ששוחררו מהמועדון במהלך הצניחה החופשית לתחתית הליגה היה שלומי אדרי, חלוץ שעבר תחילת עונה כושלת. כאשר ירד בדכדוך מהמגרש לאחר ששוב לא הצליח לכבוש שער, במשחק לפני שבועיים נגד בני יהודה תל-אביב, נשמעו קריאות רמות "אדרי לך הביתה". גם בשחקן ההגנה אבי דנן, ותיק השחקנים היהודים בקבוצה שמקורו מבית שאן, הוטחו התבטאויות חריפות כאשר אוהד מעוצבן נשמע מפטיר, כאילו לעצמו, שזו "שוב הוכחה, לא שאנו זקוקים להוכחה, לכך שהיהודים באמת לא רוצים שנהיה בליגת העל כקבוצה ערבית".

הצעקות הפוגעות עוררו התערבות נחרצת מהקפטן של הקבוצה, הזוכה לכבוד רב, עבאס סואן. מבט נוקב ואצבע מנופפת באיום, שהזהירו את חמומי המוח "לסתום את הפה", גרמו לאלו לסגת ולהתקפל. אבל הם הגיחו שוב באימון כעבור יומיים כאשר אדרי שוב שימש יעד לקריאות בוז והערות לגלגניות מאוהדים, שבאו לצפות כיצד המאמן, אייל לחמן - שרק לפני כשבועיים עוד כונה "מלך סכנין" - מתכנן לחלץ אותם ממצוקתם, וכמובן גם להביע את דעתם כיצד צריך לעשות זאת. אדרי הגיב בהטחת עלבונות משלו. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ההרמוניה הבין-קהילתית המהוללת של סכנין עומדת כעת במבחן קשה מכל העברים.

אבל מה שסכנין עושה עם שחקניה חסר כל קשר לזהות לאומית או קהילתית. זו פשוט דרכו של הכדורגל. החוק האכזרי של הכדורגל המודרני מכתיב שהצלחה היא חזות הכל וכישלון מחייב פעולה נחרצת. מבחינה זו סכנין אינה סמל יוצא דופן. אבל בפרספקטיווה שונה, בשאלת ממדי הגזענות של הכדורגל הישראלי ובנגזר מכך - היקפה ועוצמתה של הגזענות בחברה הישראלית בכללותה, סכנין היא גם סמל וגם מציאות בהתגלמותה, בין אם נרצה ובין אם לאו.

באותו משחק נגד קבוצת בני יהודה, כל אימת ששחקני בני סכנין תקפו, נשמעו הקריאות הקצובות. לצד קריאות פוליטיות חריפות אך לגיטימיות כמו "סוהא אלמנה, סוהא אלמנה" והומור שחור כמו "שהיד מי שלא קופץ", נשמעה פעם אחר פעם גם הקריאה הנתעבת "מוות לערבים".

ג'ימי ריפעת טורק, בזמנו האייקון של הכדורגל הישראלי, ציין שקריאות נאצה אלה הפכו כה רווחות וכה קבילות, עד כי עכשיו הן מקובלות כקריאה רגילה במשחקי כדורגל. השימוש הרגיל בהן גורם להן להישמע כמעט לגיטימיות. אבל האם כל טקס כזה של קריאות "מוות לערבים" הוא יותר מאשר גזענות בוטה? זו שאלה שלא התמודדו אתה כיאות בסימפוזיון חשוב תחת הכותרת "בעטו בגזענות ובהסתה אל מחוץ לכדורגל", שאורגן על ידי הקרן החדשה לישראל והמועצה הבריטית ונערך לפני עשרה ימים במלון "דן אכדיה" בהרצליה.

נציג מועדון בני סכנין, מונדר חליילה, העיר על האירוע: השאלה המרכזית כיצד עלינו להגיב באורח קיבוצי כאשר אוהד צווח "מוות לערבים", או אם כבר מדברים על כך, גם "מוות ליהודים", נקברה מתחת להתחסדות של קלישאות כדורגל. במקום זאת הסימפוזיון היה מלא וגדוש בבליל של הבעות דאגה - אנטי גזענות, אנטי אלימות, אנטי שטנה, אנטי הסתה, כל דבר העומד בניגוד לבון טון של תקינות פוליטית.

אורחים בוועידה היו מנהלים בכירים בהתאחדות הכדורגל האנגלית (שערכה קמפיין מוצלח בעשור האחרון כדי לעקור את הגזענות מהכדורגל הבריטי) וסוציולוגים מאוניברסיטת ברייטון, המנהלים מסע לקידום אחווה באמצעות משחק אוניוורסלי זה במסגרת תוכנית לילדים ערבים ויהודים בגליל, בחסות המועצה הבריטית. שני מאמצים אלה הם יוזמות נאצלות. אבל מעורבותם בסימפוזיון איפשרה לבוסים של הכדורגל הישראלי, לפוליטיקאים, לאנשי משטרה ולאנשי חוק ישראלים להכות על חטא בלי להתמודד עם הבעיה האמיתית.

הבעיה האמיתית היא הגזענות הקיימת במשחק כאן. ועד כמה גזענות זו שואבת השראה ממצב פוליטי מורכב ומסכסוך לאומי צורב? מה שברור במובהק זה שבניגוד לבריטניה שבה, כפי שהדגישו אורחי הכדורגל האנגלים הנכבדים, הצעד הראשון להדברת הגזענות היה "ליצור מודעות" לכך שגזענות היא גורם מהותי במשחק, כאן לא קיים צורך כזה.

יש להדגיש שגם סכנין עצמה אינה חסינה מגזענות. כמה מאוהדי הקבוצה נוטים, כמו במגרשי כדורגל בכל רחבי המדינה, לנאץ שחקנים שחומי עור מקבוצות אחרות באמצעות נהמות קופים וקולות פוגעים ומשפילים אחרים. אבל במישור האקוטי ביותר של שטנה גזענית, סכנין היא כליא הברק הנוכחי למהלומות ולפגיעות, ששחקנים ואוהדים ערבים נאלצו לספוג על בשרם. באופן מוזר, הקורבנות לא עמדו במרכז הוועידה הזאת.

גם האשמים העיקריים לא נכחו, לפחות לא כשמדובר על הקבוצה שהפכה לסמלם, בית"ר ירושלים. איש מהקבוצה הירושלמית לא טרח להשתתף בכינוס, להוציא אחד השחקנים החדשים של הקבוצה, ליאור אסולין, שהופיע בפאנל של שחקני צמרת. אסולין בעצם שיחק בסכנין בעונה האחרונה והיה גיבור הקבוצה במשחק הזכייה בגביע המדינה במאי. כאשר עבר בקיץ האחרון לבית"ר דרשו כמה אוהדים מהגרעין הקשה שיעבור "טקס טיהור", כדי שיתנקה מהחטא של משחק בקבוצה ערבית. המרב שהוא היה מוכן לומר בסימפוזיון היה שכן, הוא מודע לדברים כאלה, אבל "אני פשוט מתעלם מהם; בסופו של דבר אני רק שחקן כדורגל".

אך הצורך במעורבות שחקנים היה בדיוק הטיעון שהעלו כוכבי הכדורגל האנגלי לשעבר, גארי מבוט וברנדון בסטון. כאשר תיארו עד כמה הושגה באנגליה התקדמות בביעור המארה הזאת הם הדגישו, שללא מעורבות לא רק של המועדונים אלא גם של השחקנים עצמם, המאבק נגד הגזענות בכדורגל לא היה מתקדם כלל.

בפאנל השתתף גם ואליד באדיר, שחקן מרכז השדה של מכבי חיפה ונבחרת ישראל. כאשר הידרדרה הוועידה לדיון בנאלי בבעיה הכללית של האלימות במשחק, העביר יו"ר הפאנל בוני גינצבורג את הנושא למישור אחר בהצמידו את סוגיית הגזענות ליחס ל"אחר" בכלל ולשאלה כיצד המיעוט הלאומי הערבי מתייחס למדינה בפרט. "מה עובר בראשך ובלבך כאשר מושמע ההמנון הלאומי לפני משחק בינלאומי?" שאל אותו גינצבורג. באדיר ניסה להתנער ממבוכתו - "איפה בשם אלוהים אתה חי?" היתה תגובתו. הוא סירב להביע את דעתו. אולם כאשר נלחץ על ידי אוהדים ערבים בקהל הוא ויתר ואמר ש"אני אומר זאת בגלוי - מה שאני מרגיש הוא שאם, נאמר בעוד 50 שנה, יכניסו עוד עוד בית להמנון כך שהוא ייצג גם אותי כערבי ישראלי, אז אוכל גם אני לשיר אותו".

חקיקה חדשה שזה עתה אושרה על ידי הממשלה תאפשר שיפוט מהיר של עבריינים בקהל שיואשמו בהסתה. אבל עדיין חסרה התמודדות קיבוצית עם ההשפעה המכרסמת וההרסנית של "מוות לערבים". עד שזה יקרה, אמר אשרף אבו ריה, מהנדס בסכנין ואחד האוהדים המסורים ביותר של הקבוצה, "למרבה הצער זה יישאר ההמנון שאוהדים ערבים ישמעו יותר מכל במגרשי הכדורגל שלנו".