הבום של ג'יאמבי

עד יום חמישי אלה היו שמועות. די מבוססות, אבל עדיין בגדר שמועות. זה לקח מזה, זה שתה את זה, זה לא ידע, ה"אכלו לי שתו לי" המפורסם. ביום חמישי זרק ג'ייסון ג'יאמבי פצצה לאוויר. "הזרקתי לעצמי הורמוני גדילה לאורך העונות 2002 ו-2003" הודה במהלך משפטם של מאמנו האישי של בארי בונדס, גרג אנדרסון, ושלושה מראשי חברת "באלקו" הנחשדים בהפצת סטרואידים אסורים.

מילות המפתח של ג'יאמבי לא היו "השתמשתי". כולם עושים סטרואידים בבייסבול, ולא שזה הופך את זה לחוקי ומותר, אבל רוב אלה שעושים את זה לא משתכרים סכומי עתק ויותר מזה, הם לא משחקים בשורות הניו יורק יאנקיז. לכן, כשהעיד שהזריק בעונות 2002 ו-2003 ולא השתמש לפני כן לטענתו (אם כי ברור שכנראה שהזריק כבר ב-99) היתה זו סטירת לחי עצומה לג'ורג' סטיינברנר, הבוס הגדול בניו יורק.

חשוב לעשות סדר בכל הסיפור הזה: ג'ייסון ג'יאמבי הוא חובט עצום, עוד אחד משחקני הפאר שגידלו האוקלנד אתלטיקס. לאחר מאזן שהשתפר בהדרגה הגיע ג'יאמבי לשיאו בעונת 2000 כשקטף את תואר ה-MVP עם 43 הומראנים. היאנקיז לא נותנים לטאלנט כזה לחמוק מהידיים ולכולם היה ברור איפה ינחת כשהחוזה באוקלנד חסרת האמצעים יפוג, בסתיו 2001. 120 מיליון דולר לשבע שנים עשו את הדרך מקליפורניה לניו יורק לקצרה ביותר.

הניו יורק יאנקיז תמיד התגאו במשמעת הכמעט צבאית במועדון עם דיקטטור קשוח ומטורף בדמותו של סטיינברנר. מהסיבה הזו ראו אמצעי התקשורת בתפוח הגדול פגיעה אישית בהודעתו של החובט המחונן. למעשה, לפי הודאתו 82 ההומראנים שהשיג בשתי עונות בניו יורק, הושגו באמצעות סטרואידים אנאבוליים, טסטוסטרון מועשר וכל מיני כימיקלים כמו "הקרם", סטרואיד שעקבותיו נמחקים וגם "דה קליר" (הנקי) שמרח מתחת ללשונו. האיש היה יותר מפוצץ מליין סטיילי ז"ל מ"אליס אין צ'יינס", מרופד מכף רגל ועד ראש בכל ההורמונים האפשריים.

כעת בוחנים בניו יורק אמצעים משפטיים להיפטר מהחוזה המטורף שנשאר לג'יאמבי, שמונים מיליון דולר. התקשורת בניו יורק, שמעולם לא היתה עדינה, דורשת הכל חוץ מעונש מוות, וגם זה יגיע בוודאי בעתיד הקרוב. ה"ניו יורק פוסט" יצא בהצהרה "בוט דה באם" (בתרגום חופשי "תבעטו את האפס") ובתביעות לוחמניות לעשות הכל כדי לא לשלם לו את יתרת החוזה. ה"ניו יורק טיימס" היה דווקא סלחני יותר וביקש מג'יאמבי להתייצב בחזית המערכה בלי עורכי דין ולהחזיר את כבודו האבוד. ראוי לציין כי גם חברו של ג'יאמבי לקבוצה, גארי שפילד, נאשם שנטל סמים אסורים אך מעולם לא הודה מפורשות.

52 הומראנים, בערך עונה וקצת, חסרים לבארי בונדס כדי להשוות את שיאו של האנק ארון – 755 לאורך הקריירה. 11 הומראנים בלבד חסרים לו כדי להגיע למאזן של בייב רות' האגדי. ועם כל הכבוד לג'יאמבי, בונדס האולטרה-כוכב הוא הדג השמן בפרשייה הזו. המאמן האישי שלו הוא הנאשם בהפצת הסמים, שחקנים, בהם שפילד, טוענים שבונדס ערך להם את ההיכרות עם "באלקו" וכעת הוא נשאל שוב את שאלת מיליון הדולר: "לקחת?"

"גם אם השתמשתי, לא ידעתי שאני לוקח חומרים אסורים" פירסם אתמול ה"סן פרנסיסקו כרוניקל" את הצהרתו של בונדס שנשמעה כמו לעג לרש. בינינו, אף אחד באמריקה לא מאמין שבונדס לא ידע מה השפעותיהם של החומרים הללו. אבל בונדס היה חכם בהרבה מג'יאמבי ולא הוציא את הנצרה מרימון הרסס, הוא נתן לספקות וסימני השאלה להמשיך לחלחל. כי באמריקה כל עוד לא הודית שאתה אשם או שטרם הוכחה אשמתך אתה לא רק חף מפשע, אלא בגדר דמות קאלט וסקוט פיטרסון שהואשם ברצח רעייתו לייסי בחודש האחרון הוא דוגמא מובהקת לכך. כך יוצא שבונדס עדיין לא נטל סמים, לפחות לא במודע, וג'יאמבי כן אף על פי שהאמת ידועה לכל.

בונדס עומד לעשות שימוש במוטיב הגזעי של "דופקים אותי כי אני שחור". ייתכן שיש בכך מן האמת אולם ההיטפלות של התקשורת לבונדס אינה בהכרח עניין של גזע אלא יותר קטע של אופי. בונדס מוגדר כאחת הצואות הגדולות שמסתובבות בספורט האמריקאי, שחצן, סנוב ושנוא. למעשה ההכפשה העכשווית שלו משולה לספר של אגת'ה כריסטי או לפרק "מי רצח את מיסטר ברנס" ב"סימפסונס": יש לו הרבה שונאים, אף אחד לא יודע מי הפעיל את הדק ההכפשה ומאיזה מניע.

השימוש בסטרואידים בבייסבול נפוץ לאורך שנים ארוכות. עד לעונת 2003 לא היתה לליגה מדיניות כנגד סמים אסורים וכשיצאה עם המדיניות הזו כבר היה מאוחר מדי. שחקן העבר חוזה קנסקו מאיים כבר שנים להוציא ספר בעניין הסטרואידים בענף (התאריך העכשווי – אפריל 2005 והיד עוד נטויה) והשמועות הן שגם שחקנים גדולים משנות החמישים והשישים כמו וילי מייז והאנק ארון היו שותים לפני משחקים "משקאות מסתוריים" שמעולם לא נבדקו. מאז מדיניות הסמים החדשה שהנהיגה הליגה ירדה תפוקת חלק מהשחקנים פלאים מכיון שאלה הפסיקו להשתמש מהפחד שייחשפו. בשנת 89' היה רק שחקן אחד שחבט מעל 40 הומראנס. ב-1995 היו ארבעה ואז כדאי לשים לב לקפיצה: בין 1996 ל-2001 הגיעו 84 שחקנים למאזן הזה, ממוצע של 14 לעונה. בשנתיים האחרונות נרשמה ירידה, כנראה בגלל ירידת השימוש בסטרואידים.

הליגה והתקשורת מפנות כעת אצבע מאשימה לכיוונם של אנדרסון ואנשי "באלקו" אבל חשוב לזכור כמה נהנו מהזינוק המפתיע באמצע שנות ה-90, שהגיע לשיאו ב-1998 בקרב ההומראנים של מארק מגוואייר וסמי סוסה, עוד שניים שכמעט לכל מי שחובב בייסבול ברור שהשתמשו בממריצים. מייק סליזיק מ-NBC טוען שאם צריך להפנות אצבע מאשימה, זה לא צריך להיעשות בכיוונו של בונדס: "מה הם מבלבלים את המח? אתה יכול לקרוא לזה רמאות, אבל כל עוד הליגה עצמה אישרה את זה, זה היה מותר, נקודה. חוץ מזה שזה לא רק בונדס, כולנו יודעים שהחצי השני של המאה העשרים התבסס כולו על גידולים מלאכותיים, לא רק בבייסבול". סליזיק הוא אחד הבודדים שיצאו להגנתו של בונדס ותוקפים את הליגה מכיון שממש כמו בפרשת רון ארטסט לפני שבועיים, רובה המכריע של התקשורת שינה את עורו במהירות של כספית ברגע שהבין לאן נושבת הרוח (מישהו אמר "סטיבן איי. סמית'"?)

סתם פיקנטי ומשעשע לחשוב על הסטרואידים והאמצעים המלאכותיים של היום המגדילים את מאסת השרירים ולהיזכר בחיוך בבייב רות' שעד 1935 פיתח את גופו דווקא על ידי גידול שומנים מיותרים בתוך בלילה של בילויים בבתי זונות, מבשלות שיכר ודחיסת צ'יזבורגרים לגוף יום ולילה. כל אחד והתמריצים שלו.