סיפורה של "ידידות" אמת

* הכתבה הזאת נכתבה על ידי אוהד של דנבר. השתדלתי להיות אובייקטיבי ולספר את האמת, כל האמת, ורק את האמת. סליחה.

מביקורת בונה על אכילת יתר ועד נסיון תקיפה בעזרת כדור פוטבול, ביריבות המרה הזאת יש הכל. אפילו שינו חוקים של הליגה בזכותה. ב-1960 הכל היה אחרת. אז הכל היה תמים יותר, אופטימי יותר. אז גם חבורת אנשים צעירים החליטה להתמודד נגד ליגת הפוטבול המקצוענית, ולהקים ליגה מתחרה, ה-AFL. ככה, בשקט ובצנעה, באו לעולם האוקלנד ריידרס והדנבר ברונקוס, שהלילה (03:30, ESPN) יכתבו עוד פרק בתולדות.

ההתחלה לא רמזה על הבאות. מ-6 המשחקים הראשונים דנבר ניצחה 4, ולא נראתה יריבות של ממש באופק. אבל אז הגיע לאוקלנד איש אחד, אל דיוויס, האיש והפיג'מה הלבנה, והכל התהפך.

מתוך 18 המפגשים הבאים, אוקלנד ניצחה 17. שיא ההשפלה היה 0:51 ב-1967. מבחינת אוקלנד זאת לא היתה יריבות, זה היה סתם ביקור לצורך טיול. אבל עבור אוהדי דנבר, התקופה הזאת נצרבה בזכרון הקולקטיבי ואוקלנד הפכה ל-public enemy no. 1. רק שהריידרס עוד לא כל כך ידעו את זה, הם בכלל היו עסוקים בלשנוא את קנזס סיטי.

ב-1970 היה האיחוד הרשמי בין שתי הליגות, וכל 8 הקבוצות המקוריות הצטרפו לליגה הגדולה, ה-NFL. דנבר, אוקלנד וקנזס התיישבו להם בבית אחד כדי שיוכלו לשבור את הראש אחד עם השני, וזה בדיוק מה שקרה.

השינוי התחיל להיראות בדנבר, והם התחילו להיראות כמו קבוצה. אפילו המנדיי-נייט הגיע לעיר, בשנת 1973, בפעם הראשונה בתולדות הקבוצה הזאת. ונגד מי היה המשחק – כמובן שנגד הריידרס. ובמשחק הזה המפולת נעצרה – הוא הסתיים בשיוויון 23. אבל זה עוד לא היה זה. באוקלנד כבר ספרו את דנבר, אבל הדם הרע עוד לא היה שם. זה לקח עוד 4 שנים.

1977. מהפך (ממש כמו בישראל). טום ג'קסון, שהיום משמש פרשן בכיר ב-ESPN, אז היה ליינבקר אימתני בהגנת הברזל של דנבר, שנקראה The Orange Crush. ובמשחק מול אוקלנד הוא הרים פאמבל, ורץ כל הדרך לאנדזון, בדרך לניצחון גדול ומדהים של דנבר. ולמה דווקא הפאמבל הזה הוא מה שהצית את היריבות גם אצל הריידרס?
כי בזמן הריצה TJ הצביע על מאמן הריידרס, ג'ון מאדן וצעק לו "It's over, fat man". לא ברור לי למה, סה"כ כל מי שרואה את מאדן בשידורים של המנדיי נייט יודע שהוא אכן סובל מבעיית משקל, אבל משום מה החבר'ה באוקלנד לקחו את זה קשה.

אל דאגה, ההזדמנות לנקמה הגיעה מהר מהצפוי. נישאת על כתפי ההגנה הגיעה דנבר לראשונה למשחק האליפות של ה-AFC. ומולה התייצבה – אוקלנד ריידרס, עצבנית וצמאת דם.

בעוד שהקווטרבק של אוקלנד היה קן סטאבלר עטור התהילה, קשה לי להאמין שמישהו כאן מכיר את מורטון, הקווטרבק של דנבר דאז. אבל דווקא בזכות מורטון נקבע חוק, שמאד משמח את המהמרים באשר הם: חובת עדכון לגבי פציעות של שחקנים.

מה שקרה זה שאותו מורטון נפצע במפשעה בשבוע שלפני המשחק. ואגב – זאת כן היתה פציעה אמיתית, בניגוד להשמצות של אוהדי אוקלנד שרמזו לבעיית מנדבושקס. אבל הבעיה בעינה עומדת – האיש הפך להיות מובילי כמו צב עם שלוש רגליים. אם באוקלנד היו יודעים את זה, אז הם היו רצים אליו ומנסים להפיל אותו עם כל מה שיש להם. מזל שאז עדיין לא היתה חובת דיווח על פציעות. אז באוקלנד לא ידעו על הפציעה, ושחקני קו ההתקפה של דנבר קיבלו הוראה חד משמעית שבמקרה הצורך יעשו עבירות, העיקר שאף אחד לא ייגע בקווטרבק.

המשחק נגמר עם 2 עבירות של קו ההתקפה, בלי אף הפלת קווטרבק, ועם כרטיס לסופרבול ראשון אי פעם בתולדות דנבר. אה, וגם עם יריבות חדשה.

שנת 1985, שנה אחרי שילד פלא אחר הוביל את מיאמי לשיאים חדשים, ג'ון אלווי כדיוניסוס צעיר, דהר עם הברונקוס למאזן של 5:11, מאזן שהוא עד היום הטוב ביותר לקבוצה שלא הצליחה להעפיל לפלייאוף. כששאלו אותו: למה לא עליתם לפלייאוף, הוא ענה "שכחנו לנצח את הריידרס". אגב, לדנבר היו באותה עונה 3 נצחונות יותר מקליבלנד שניצחה את הבית שלה עם 8-8, אבל זה כבר סיפור אחר.

אבל הטוויסט האחרון, זה שלקח את היריבות 10 דרגות קדימה, קרה 10 שנים מאוחר יותר. לאחר עונת 1987, מאמן ההתקפה הצעיר והמבטיח של דנבר מייק שנאהן, נלקח על ידי אל דיוויס לתפקיד מאמן אוקלנד. ומיד החזיר בדיווידנדים תוך סוויפ בעונת 88 על דנבר. אבל אחרי 4 משחקים בעונה הבאה שנאהן פוטר.

בשנת 90 הוא חזר לדנבר, ומ–95 הוא המאמן הראשי של דנבר. עד כמה מייק שאנאהן שונא את התקופה תחת אל דיוויס? כששואלים אותו כמה נצחונות יש לו בקריירה, הוא עונה "98" (נכון להיום, לפני המשחק עם אוקלנד). המאזן הזה לא כולל את 20 המשחקים באוקלנד, למרות שאם הוא היה כולל אותם, זה היה מקנה לו את התואר של המאמן הראשי שהגיע הכי מהר ל-100 נצחונות.

עד כמה דיוויס שונא את שאנאהן? הוא חייב לו 250,000 דולר, שזה כסף לבזבוזים בשבילו. הוא מסרב לשלם למרות שבית המשפט פסק שהוא חייב. שאנאהן הציע לו לתרום את הכסף למוסדות חינוך באוקלנד, אבל גם לזה הוא מסרב, הוא טוען שזה כסף שלו והוא יעשה איתו מה שהוא רוצה.

מאז ששאנאהן המאמן הראשי בדנבר, המאזן שלו מול אל דיוויס הוא 4:15 לטובתו. כבר במשחק הראשון אחרי שהוא חזר, שאנאהן הוביל את דנבר לנצחון 0:27 על אוקלנד. האירוניה הגדולה היא, שבזכות לא אוקלנד מונה שאנאהן למאמן דנבר ב-95. למה? כי ב-94 הריידרס באו לדנבר והשפילו אותם 16:48. המאמן דאז וייד פיליפס, שהיה מאמן הגנה מצויין אבל מאמן ראשי לא טוב (ומי שלא מאמין שישאל גם בבפאלו), פוטר ושאנאהן הגיע במקומו בשנה שלאחר מכן.

אגב, פרט פיקנטי מעניין: באותה שנה, 1994, הריידרס שיחקו בסן פרנסיסקו. לפני המשחק, טייל אל דיוויס ליד הספסל של קבוצתו, כשפתאום כדור פוטבול זימזם לו ליד הראש. כשהוא הסתובב, הוא ראה את הקווטרבק המחליף של סן פרנסיסקו, אלוויס גרבאק, מתנצל שזריקת חימום שלו עפה לא טוב. למאמן ההתקפה של סן פרנסיסקו דאז קראו... מייק שנאהן.

מאז השנאה רק מעמיקה. אל דיוויס כבר גרם לדנבר לאבד 2 בחירות דראפט אחרי שהוא חקר והוכיח שדנבר קצת "שיחקה" עם חוקי השכר. מייק שאנאהן גרם לתצלומי הקלוז-אפ על הפרצוף של דיוויס במשחקים בינהם להיות משעשעים במיוחד.

ההפסדים הכי גדולים של דנבר היו לאוקלנד (כולל השט-אאוט האחרון, ב-1992). ההפסד הכי גדול של אוקלנד בבית היה לדנבר, ומשפיל במיוחד היה זה שנרשם לפני כחודש ב'מייל היי'.

הלילה, ראש בראש, מפגש נוסף בסדרה, המפגש ה-89. המאזן הוא 34:52 לריידרס ושתי תוצאות תיקו.יאללה דנבר מלחמה!