מכביזם לא גר כאן יותר

שתי עובדות קפצו לעין מתוך דף הסטטיסטיקה המפורט שחילקו אנשי העיתונות של באיירן מינכן לאחר המשחק: ברוך דגו נמצא במקום השלישי בטבלת מלך השערים של הצ'מפיונס ליג (יחד עם שבעה שחקנים אחרים, ביניהם וויין רוני ושבצ'נקו), למרות ששיחק רק ב-188 דקות מתוך 450 האפשריות, והעובדה ששחקני באיירן ירדו ל-17 גליצ'ים במהלך המשחק, לעומת 13 של שחקני מכבי.

שלמה אברמוב, אחד מ-31 השרופים שהגיעו מהארץ (דרך פראג, כולל נסיעה באוטובוס בת שבע שעות לכל כיוון), לא היה זקוק לשום סטטיסטיקות. בדקה ה-55 ובפיגור של שלושה שערים, הביט אברמוב על החולצות של השחקנים עם הסמל שהוא הכי אוהב בעולם, ולא ראה שם טיפת בוץ, אפילו לא מזכרת מהדשא. "תראה את זה", הוא אמר לאף אחד במיוחד ולכולם ביחד. "מי כמוך באלים ה', אף אחד מהם לא מבין את המשמעות של זה". אברמוב לא יכל לשאת את זה יותר, ובשנייה שהוא יצא מהיציעים כדי לקנות בוטנים, עשה דגו דאבל פאס, הוציא פנדל ונתן קטנה בשלווה של בודהיסט.

לפני חודש הגיעה קבוצת הכדורסל של מכבי לטורניר ברלין. האימפריה האירופאית התיישבה במלון צנוע, כמה שיותר קרוב לשדה התעופה. מכבי כדורגל התאכסנו באחד המלונות המפוארים ביותר במינכן, הרחק משדה התעופה ועוד רחוק יותר מהאיצטדיון. חוץ מרינו צרור והצוות שעורכים סרט דוקומנטרי על המסע של מכבי באירופה, הלובי במלון היה מלא באוהד אחד של מכבי.

"אם זה עונה להגדרה, אז אני משוגע שהגעתי לפה", אומר אפי, סוחר פיתות מתל אביב. "אבל מכבי בשבילי זה כמו נרקומניה: אסור לך לקחת את הסם, אבל איך אפשר לחיות בלעדיו?". אחר כך הוא פצח במונולוג ארוך על איך שדברים השתנו ועל איך שהמצב הכלכלי בארץ וחוסר האטרקטיביות של מינכן גרמו למיעוט האוהדים, ושבעצם הכל זה פונקציה של כסף, ואיך קלינגר מוציא עם התקציב שלו נפט מהסלע, לא מים". מתוך המלל הזה נופל עליך דבר אחד: שאתה בעצם מדבר עם אוהד הפועל, שפתאום כל ערך המכביזם התמסמס.

"זו שאלה קשה", הוא עונה בתום הרהור ארוך על דבריי ולאחר שהסתכל בשאריות האספרסו שלו קרוב לשלוש דקות. "זו סכיזופרניה שאני סוחב איתי כבר המון זמן: אני עוקב אחרי מכבי בכל חור שהיא משחקת, באש ובמים, ויותר ויותר פעמים אני מהרהר ביני לבין עצמי אם המוצר שאני מקבל זה מכבי כמו שאני מבין את הערך של המילה".

רמי פישר, הבעלים של "מפגש הסטייק", מגיע ללובי יחד עם רונן שוהם, סוכן ביטוח. הם סוחבים שקית עם מעיל שקלינגר ביקש מהם להחליף עבורו בחנות מקומית. ביום שבת הם הלכו לראות את ברצלונה אהובתם מפרקת את ריאל, "ותאמין לי", אומר שוהם, "שחוץ מהכדור אין שום קשר בין מה שראינו למה שאנחנו רואים מדי שבת. המצאנו משחק".

אם יש משהו משותף לשלושת האוהדים הללו ולעשרות שהגיעו לאיצטדיון (יחד עם 300 יהודים מרחבי גרמניה), זוהי דרגת האמנות שהם שיכללו בתרבות ההדחקה. במשך שעה הם הלכו לכל כיוון כדי לתרץ (הו, המכביזם), לבאר, לנתח, להעריך מה קורה במכבי. הם אפילו לא נמנעו מהצהרות כפר סבאיות בעליל, כמו שנה כלכלית ולימוד תוך כדי עשייה וכאלו. הכל, רק לא להודות שמכבי שלהם לא חולה, שהיא בכלל לא מכבי. בשיחה איתם הם טענו שקלינגר בסדר ולוני בסדר והשחקנים קצת מפונקים, אבל ככה זה, בעיקר עם התקציב הזעום. שלושתם ישבו במשחק ביציע הכבוד, רחוק מהאולטרה ביציעים הרגילים, שם המוטו היה: "השוער חמאה, ההגנה והקישור זוועה, ההתקפה פיקציה, המאמן חרא ולבעלים לא אכפת. חוץ מזה הכל בסדר".

אפי, פישר ושוהם, אולי בגלל ששלושתם גם בעלי עסקים מוצלחים, לא הפסיקו לדבר על הכסף ועל איך שכסף קונה. אבל בהתחשב בעובדה ששניים מהם ראו שלושה ימים קודם לכן את ריאל מתפרקת, הרי שהכסף היה רק שביל בריחה. שלושתם גם הסכימו שלוני לא ימכור את מכבי בעד שום סכום כסף. הם דיברו על דגו ועל נימני ועל איך שגם עטר לא הצליח למלא את התפקיד של ברוך ממן, ואפי אמר שהקבוצה גועל נפש והאוהדים לא באים "כי אנשים הלכו לראות את טרבולטה ב'שיגעון המוזיקה' וב'גריז', אבל לאף אחד לא היה אכפת ממנו אחר כך". ההשוואה בין טרבולטה למכבי העליבה אפילו אותי, בייחוד כשהם לא ידעו לענות מי יהיה הטרנטינו של הטרבולטה שלהם.

ורק בסוף, כשכבר פניתי ללכת לאיצטדיון, והם הרגישו שהצ'אנס שלהם לשחרר קצת קיטור הולך גם הוא, הם נפתחו קצת. "אני כבר לא הולך למשחקים, כי כשאני הולך אני בוכה. אני לא מבין למה הם לא יכולים להתאמץ קצת", אמר שוהם. פישר השתחרר מהטלפון ל"מפגש הסטייק" והוסיף, "פעם מכבי היתה משפחה. היום יש למכבי אבא, אבל הילדים יתומים".

תלכו לדרבי? שאלתי. נלך, הם אמרו, יש ברירה? אמרתי של-99 אחוז מהאוכלוסייה יש ברירה. וברגע קסום אחד שלושתם הרימו כתפיים.

בעיתונות הבווארית נכתב שמכבי הגיעה עם 20 שחקנים וארבעה אנשי מוסד. בניגוד לביקור עם חיפה בלברקוזן, לשם הגיעו בחורינו הטובים עם כלי נשק מוסווים מתחת לצעיפים של לברקוזן, הפעם הם עשו קנייה משותפת של מעילי חורף שחורים בחנות אחת במינכן. היה גם צוות של עשרה אנשים שהסתובבו עם מעילי רוח כתומים וארוכים ששייכו אותם להפקה הטלוויזיונית של סאן טי.וי. אבל כששאלתי, הם לא ידעו בדיוק לענות באיזה ערוץ אפשר לקלוט את התחנה שלהם. בלילה, על הממיר שלי, שקולט את כל הערוצים האפשריים מגרמניה ומהמדינות השכנות, לא היה זכר לסאן טי.וי.

לפני המשחק שררה אופטימיות ביציע של מכבי. הם תלו את השלטים של השחקן ה-12 ו"מכבי או מוות" מאחורי הספסל של מכבי ודיברו על תסריטים של ניצחון ליובנטוס, על איך היא מגיעה לתל אביב עם ההרכב השני שלה ועל איך שאייאקס תחזיר את הכבוד שלה בבית נגד באיירן במחזור הבא. אחר כך הם התפנו לעסוק בשאלה מי בהגנה מתאים יותר לעצור את רונאלדו ברבע הגמר. אף אחד לא דיבר על גול של פיזארו בדקה ה-12.

אחרי הגול ולפני שהתחילה ההשפלה הם דיברו על זה שבאיירן היא רק החימום לדרבי האמיתי, ורק כשהם הפנימו שלאחרון האוהדים אכפת ממה שקורה על המגרש יותר מכל שחקן של מכבי, הם התחילו לדבר גם על זה שהם לא יגיעו לדרבי, כמו שעשו העונה אחרי כל משחק. או שהם דיברו על מקום שני מכובד ואולי גביע. הו המכביזם. דיברו שם על מכבי הכי גרועה בארבעים שנים האחרונות, אפילו התגעגעו, הו המכביזם, לעשיריה בחיפה "כי שם ידעת שזה פוטש למאמן, אבל איך אתה יכול להסביר את מה שקורה פה?".

לא שהם לא ניסו הסביר. "המכביזם מת אבל אני מקווה שהוא רק נכנס לתרדמת", אומר ליאור חן, 22, מחולון. "שחקנים בקבוצה אומרים לי שקלינגר הוא דיקטטור והוא מזהיר אותם לא לעבור את החצי בהתקפות שלנו, וזה לא מכביזם. פעם לא היינו אומרים את זה, אבל היום אני לוקח בשתי ידיים הפסד, אבל שנשחק יפה, אטרקטיבי. אני מכבי, לא?".

אשר רון, בן 41, מחולון, מסכים. הוא הביא את אשתו והילד לטיול מאורגן ולמשחק "כי לראות את מכבי כאן זה כמו באגדות", וגם כי הוא חושב שזה כבר לא יחזור. "בגלל קלינגר אני ועוד 20 חברים לא קנינו מנוי השנה. קלינגר עשה מאיתנו הפועל. לא רק ששחקנים מפחדים ממנו, הוא גם יצר סביבו כזו אווירה, ששחקנים היום מסרבים לבוא או אפילו להישאר במכבי. איפה נשמע דבר כזה?". הפתרון היחיד, הוא אומר, זה להסיר את הקללה. "שמעתי שבאמריקה בוסטון והבייסבול הסירו קללה וגם אנחנו צריכים לסגור מעגל, לוותר על הכבוד ולהתקשר לקשטן. קלינגר הוא לא הרוח המכביסטית. בשנה הבאה הוא ילך לחיפה, ואנחנו נישאר עם ההרס שהוא יצר".

"קלינגר לא יכול לחיות עם כוכבים", אומר יגאל יהודה, 36, מתל אביב. "הוא רוצה להיות הכוכב היחיד. פעם הדבר הראשון שקראתי בעיתון של הבוקר היה מה עם מכבי, היום אני קורא מה עובד עשה שם ומה נימני עשה שם, ועוד מעט מה ביטון יעשה במקום אחר".

שלמה אלבלדס אפילו לא קפץ אחרי הגול של דגו. חיוך ניחומים לא נמרח על פניו. הדאגות שלו הן הרבה יותר קיומיות מגול ניחומים במינכן או מההצהרות סביבו שלדרבי הם, שהגיעו למינכן, לא מגיעים. "איזה מכביזם זה אם קלינגר אומר לשחקנים לבוא ליהנות לפני המשחק, תגיד לי, איזה מכביזם זה?", הוא מתלונן. "אתה בא לפה ואתה מת לעודד, לעזור לצאת מהמשבר, והם לא נותנים צ'אנס. מכבי נמצאת במשבר עמוק, כי אם לא מנצחים בדרבי זה אסון שיכול להוריד ליגה, וזה עוד כלום (הו המכביזם): אני מוכר כרטיסים בקריית שלום ואני רואה שחוץ מאיתנו, 20 משוגעים, האוהדים האמיתיים של מכבי לא מגיעים, ואיך שאנחנו נראים הולך לגדול פה דור שלא יהיה לו שום עניין במכבי. השנה הזו היא אסון לדורות.
גם קלינגר אשם, למרות שאני אוהב ומספמפט אותו ולמרות שמכבי הגיעה לכל הההישגים שלה רק כשהוא היה שחקן. קלינגר יודע מה הבעיות ומעלים עין. הוא טוען שאין לו כסף ומביא מומחה לווינריות ב-80 אלף דולר. באמת אין לו כסף, כי הראיס של מכבי לא רוצה להוציא. הראיס רוצה היי-טק, לא נשמה, אבל הוא לא רוצה להשקיע בהיי-טק".

אז נכון שלוני הרציקוביץ', האיש והאגדה שהפך עסק של מיליארדים למיליונים (ישפאר), לא נותן כסף, בטח לא בשביל התמודדות במפעל האירופאי, "אבל ראבק", מתלונן ויקטור תשובה מחולון, "איך אתה מביא חלוץ כמו אמבמבה אסם. יום אחד הלכתי לאימון בקריית שלום וראיתי משהו שבחיים לא ראיתי: החלוץ הזה עמד 20 מטר מול שער ריק, ריק! - ו-20 פעם הוא בעט מחוץ למסגרת. תאמין לי רק מהכאב לב אני מממן את כל הנסיעות האלו, אבל כבר לא נשאר לי לב, הכל נאכל".

כשתשובה מסיים את המונולוג אמבמבה נוגח בפניו של שחקן באיירן, מה שדווקא מעורר סימפטיה ביציע. "לפחות אכפת לו, לא כמו השחקנים מהבית או ברונו, שמשחקים רק בשביל הכסף והסמל לא אומר בשבילם כלום". כשהמשחק הסתיים השחקנים של מכבי לא נפנו לקהל שטרח להגיע. לירן כהן אפילו זרק את החולצה שלו לקבוצה של אוהדי באיירן.

מרוב עצים לא רואים את היער, ומרוב אשמים לא רואים את כתב התביעה. הרציקוביץ' אשם, קלינגר אשם, גרנט אשם, קשטן אשם, המקומיים אשמים, הזרים אשמים, אפילו האוהדים אשמים. 90 דקות עם אוהדי מכבי הן מהדורה חוזרת ונשנית של אמיל זולא. אבל קשה היה שלא להתרשם מהתגובות שמכבי היא אסופה של יחידות מפוזרות- הבעלים, המאמן, השחקנים, האוהדים - ששום חוט לא שוזר אותם, שאין ולו קשר קלוש ביניהם. מלבד הסמל.

ביום ראשון דרבי. ההזדמנות האחרונה, לדברי 31 השרופים. אם בדרבי תהיה פאלטה, אחד אומר, נשרוף הכל. אחר מאיים לסגור את קריית שלום, והם עוד היו מהאופטימיים שעדיין תיכננו להגיע לדרבי. אחרי שאברמוב פיספס את הגול של דגו, הוא התיישב במרחק מקבוצת האוהדים, איגרף יד אחת בתוך השנייה והסתכל לשומקום. "אני לא רואה את המשחק, רק מסתכל על הדשא וחושב על הדרבי, ואני חייב להודות שאני לא אופטימי. יכול להיות אסון, כי הפסד בדרבי יכול להוריד אותנו ליגה".

אברמוב לקח עוד כמה דקות. הוא עיכל לחלוטין את מה שאמר והבין שגם בדברים שלו באה לידי ביטוי ההתאדות של המהות המכביסטית. "בדרבי הם יחזירו לעצמם וגם לנו את הגאווה בסמל, אין דבר כזה שלא ננצח". ומה אם לא, לחצתי. "מי כמוך באלים ה'", אברמוב ענה, עזר לחבר'ה לאסוף את השקיות עם הצעיפים של מכבי למכירה, ועזב.