רצתם פעם ריצה קלה עם קילו וחצי משקולת על כל רגל? ובכן, אני כן, וכמוני גם שחקני נבחרת הכדורגל של מדינת ישראל. טוב, אולי קשה קצת לראות את המשקולות על רגליהם כשצופים במשחקם מבעד למצלמה, אבל אם נשפוט על פי ביצועיהם, הרי שאין מקום לספק. האמת היא, שחבר שלי, שראה מקרוב את המשחק האחרון של הנבחרת, נגד שוויץ, טען בתוקף כי הוא לא זיהה שום משקולת. אגב, למען הסר ספק, גם המשקפת "זום" 20 שלו, זאת שבעזרתה הוא מזהה אם בז הדואה בשמיים הוא בז מצוי או בז צוקים - לא עזרה לו למצוא את הנעלם.
לא מזמן ישבנו כמה חבר'ה על הברזלים בשכונה ופיצחנו גרעינים. לפתע העלה אחד החברים ספיקולוציה שכמותה עוד לא שמענו עד אז. לטענתו, שחקני נבחרת ישראל אף פעם לא שמו משקולות על הרגליים כשהם עלו למשחקים...! בהתחלה כולנו הגבנו בתדהמה. כיצד הוא העז להעלות על דעתו השערה מהפכנית שכזו בעוד שבבירור, כולנו רואים כי הם רצים לאט וסוחבים את רגליהם בכבדות שכזו??לאחר מספר ימים והרבה ויכוחים, כבר התחלנו להאמין כי הבחור צודק. זה אומנם הפוך על הפוך, זה לא הגיוני, זה בלתי מתקבל על הדעת וזה גם די שערורייתי (בינינו), אבל מסתבר שאכן כן: "המלך ערום".
מאז מלחמת העולם השנייה ועד ימינו, ניתן לטעון ברמה הבינלאומית כי רעיון 'המלחמה' איבד את אותו קסם שהיה לו בעבר. מלבד מלחמותיה הרבות של ישראל, שלמעשה עדיין לא הפסיקו, ניתן לטעון, באופן כללי כמובן, כי השלום מאפיין את העולם יותר ממלחמה. מדינות רבות, בעיקר המפותחות שבהן, החלו לחפש דרכים אחרות לפתור סכסוכים ומשברים שפורצים בינן לבין עצמן. למרות זאת, מעניין לציין שעל מלחמה אחת הן לעולם לא ויתרו. הן לעולם לא ויתרו על הרעיון כי משחק כדורגל בין שתי נבחרות של מדינה, הוא מלחמה של תשעים דקות שעושים בה הכל בשביל לנצח בסוף הזמן. אחרי ולפני המשחק, אדרבה: חיבוקים נשיקות, החלפת חולצות, חיוכים למצלמה, התקנת משקולות על הרגליים - הכל מותר!
ככל שעובר הזמן, עושה לי רושם כי את הנקודה הזו שחקנינו לעולם לא הבינו. הם לעולם לא הבינו כי כדורגל זאת מלחמה שצריך להתכונן אליה, הם לעולם לא הבינו כי הם צריכים לתת מאה אחוז בשביל לנצח אותה, והם גם לעולם לא הבינו כי מי שלא רץ מספיק מהר פשוט איננו יכול לברוח מכדורים שורקים ליד השער. נכון, חלקם עושה עבודה מצויינת וחלקן אפילו מבין את חלק מהדברים שאני רושם כאן, אך באווירה הכללית הם לא משכנעים אותנו שעל באמת איכפת להם.
לפני כמה שנים, נבחרת ישראל שיחקה נגד נבחרת גרמניה וחטפה ביד ורגל רחבה. למשחק, שכולנו עשינו מאמצים רבים כדי להדחיקו לפינה הכי אפלה בזכרוננו, עלו שתי הקבוצות לחימום גופני. אני עד היום זוכר איך שחקני נבחרת ישראל שיחקו עם הכדור ומסרו אותו במעגל האחד לשני בעוד הגרמנים מתחו "ספרינטים" על הקווים של המגרש. רבותיי, זכרון זה תמיד מזכיר לי שכשלונות נבחרת ישראל אינם תוצאה של מחסור בתקציב, או פציעות שחקנים ממזג אויר מזרח ים תיכוני. מדובר בחוסר משמעת, אי הקפדה ופיתוח שאיפות מרובות ממאמצים מעוטים.
יידע כל שחקן ישראל, כי הוא חייב להוכיח את מעמדו בנבחרת. בכדי שניתן יהיה לעלות על המגרש ולהילחם מכל הלב ולא רק 'בכאילו', אני בהחלט מצפה שהוא ישים (על באמת) משקולות על הרגליים ויתחיל להקיף את אצטדיון רמת גן. ואם אבי נמני היה רץ כמו שהוא יודע לנהל משא ומתן על בונוסים ומענקים בשביל שחקני נבחרת ישראל, אז ככל הנראה לא הייתי כותב כתבה זו.
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם.