מחממים את הפארקט: סן אנטוניו ספרס

ראשית, כמובן, דבר המערכת:

אנחנו ממשיכים בפרוייקט פתיחת העונה המסורתי שלנו, בו אנו סוקרים את 30 קבוצות הליגה. העונה, למי שפספס, נפתחת ב-2 בנובמבר (אור ליום רביעי הקרוב בישראל).

אנחנו כבר בפרק הלפני אחרון, בו נציג את האלופה הלפני אחרונה. הספרס עוד לא לגמרי עיכלו את הסל ההוא של פישר, אבל שמרו על הקיים, שזה כבר הרבה, הוסיפו בטעם ועל פי גיל קדרון, יקנחו בחליצת פקק שעם. תיהנו.

(הפרק האחרון בסדרה - על האלופה דטרויט - יפורסם ביום שני בערב)

אליפויות: 2 (1999, 2003)

הקבוצה פעלה במקור בדאלאס, תחת השם צ'אפראלס, כאחת מ-11 הקבוצות שהקימו ב-1967 את ה-ABA. ב-1973 הגיע המעבר לסן אנטוניו, כשלמשחק האחרון של הקבוצה בדאלאס נמכרו רק 134 כרטיסים (איפה קיובן כשצריך אותו). עם המעבר לתחנה השניה בטקסס, קיבלה הקבוצה את השם שנשאר איתה עד היום - ספרס (דרבנים).

בבית החדש, הציגה הקבוצה את מי שהיה עד לא מזמן גדול שחקניה, ה"אייסמן" ג'ורג' גרווין, אחד הסקוררים הגדולים בתולדות המשחק. את המיזוג עם ה-NBA ב-1976 צלחה סן אנטוניו בשלום והעפילה לפלייאוף כבר בעונתה הראשונה בליגה. בעונת 77'/78' היה גרווין חלק מהמרוץ הדרמטי ביותר אי פעם לתואר מלך הסלים. האייס-מן ודייויד תומפסון מדנבר הגיעו לערב הנעילה כשגרווין מוביל ב-16 נק' בסה"כ. תומפסון ירה 73 נק' (דנבר ניצחה את דטרויט 137:139), אבל גרווין, למרות שהסתפק ב-63 מול הג'אז, הבטיח לעצמו את התואר, לקול תשואות הקהל בניו אורלינס. מה זה משנה שאחרי זה עפו הספרס בסיבוב הראשון של הפלייאוף מול הבולטס (למרות יתרון ביתיות).

כך נראו פחות או יותר סוף שנות ה-70' ותחילת ה-80' עבור הספרס - שיאי קליעה והדחות פלייאוף מוקדמות. לאחר מספר שנות נפל הגיע רגע השינוי בקיץ של 1987, כשהקבוצה קיבלה את הזכות לבחור ראשונים בדרפאט. סן אנטוניו לקחה את הסנטר דייויד רובינסון, הלא הוא האדמירל שפרש לא מזמן עם טבעת שניה, ולאחר שהחליט לקיים את החוזה שלו עם הצי במלואו ונשאר שם עוד שנתיים מלאות, הצטרף לקבוצה והפך אותה לכוח במערב. במשך שנים נכשלה הקבוצה בפליאוף, עד שבשנת 95' ניצחה 62 משחקים והעפילה לראשונה לגמר המערב, שם חיכתה לה האלופה יוסטון. רובינסון היה ה-MVP של העונה הרגילה, אבל מול אולג'ואן הוא חטף נוק-אאוט מהדהד בדרך להדחה בשישה משחקים.

את '96/'97 החמיץ דייויד רובינסון כמעט לחלוטין, במה שהתברר כתרומה הכי גדולה שלו אי פעם לקבוצה, והספרס ניצחו רק 20 משחקים. הג'נרל מנג'ר גרג פופוביץ' הבין שזה תזמון מצוין לרשת את בוב היל כמאמן הראשי וסן אנטוניו לקחה בבחירה הראשונה הדראפט בחור גבוה ושקט בשם טים דאנקן.

ב-1997/98 כבר השיגה סן אנטוניו 56 נצחונות ובעונה שלאחר מכן, בה התקיימו רק 50 משחקים בגלל שביתת השחקנים, הקבוצה זכתה באליפות היסטורית לאחר סוויפ על שאקיל והלייקרס ונצחון בגמר על הניקס (1:4). טים דאנקן זכה בתואר ה-MVP הראשון בסדרת הגמר בעידן שאחרי ג'ורדן. העונה המקוצרת והמוזרה גרמה לרבים לתמוה אם הספרס היו מסוגלים לזכות בתואר גם בעונה מלאה ופיל ג'קסון הטביע את המושג "אליפות עם כוכבית", שנשאר משוייך להישג של סן אנטוניו.

העונות הבאות היו בסימן התבססותו של דאנקן כשחקן המוביל ובסימן הדכאון שחטף משאקובי. לאחר שתי הדחות מביכות, התכיילו הספרס ב-2003 בדיוק בזמן לפליאוף, כשהם מוחזקים על ידי שלד איתן בדמות דאנקן-רובינסון-פארקר-ג'ינובילי. הפעם גם מחסום הלייקרס הוכח כעביר, אבל מלבד סדרה מלהיבה שנגמרה בסנוקרת מנצחת בקרית מלאכי, היה זה פלייאוף משמעם למדי, בו כל הסדרות (מול פיניקס, הלייקרס, דאלאס וניו ג'רזי )נגמרו בשישה משחקים בדרך לאליפות. טימי קטף תואר MVP שני ברציפות בעונה הרגילה ושני בסה"כ בסדרת הגמר. בקיץ 2003 פרש רובינסון והפך למטיף המעצבן שתמיד ידענו שהוא יכול להיות.

הספרס של השנים האחרונות הפכו למודל לניהול נכון וחכם של פרנצ'ייז כאשר הם מצליחים שנה-אחר-שנה להישאר מתחת לתקרת השכר ולהעמיד מועמדת לאליפות בו זמנית. בכלל, סטטיסטיקות מראות שזוהי קבוצת הספורט המקצועני המצליחה ביותר בארה"ב בשנים האחרונות. כמובן שהקונספט הופך קל יותר כשיש לך בחור בשם דאנקן שכולם רוצים לשחק איתו. כי סופסוף יש כוכב שקט ומפרגן שלא מתבייש למסור את הכדור לשחקן הפנוי. מסביבו מתעקשים הג'נרל מנג'ר אר.סי. ביופורד וקואץ' פופ להעמיד שחקנים שהם גם בני אדם, וכל זאת תוך כדי חתימה על חוזים שפויים ביחס למה שהולך בשאר הליגה. החבר'ה רוצים להישאר ליד טימי ובמועדון שמתייחס אליהם יפה כל כך, גם במחיר מיליון או שניים פחות. זה סוד ההצלחה.

העונה של הספרס התחילה, כרגיל בשנים האחרונות, בצורה מגומגמת משהו, אבל ברגע שפופביץ' התאפס על הרוטציה ועל החמישייה, הספרס טיפסו למעלה בדירוג. דאנקן נתן עוד עונה בקאליבר של MVP, מלבד אחוזים מזוויעים מהעונשין (נקודה אליה נחזור), פרקר המשיך לרוץ במהירות של 100 קמ"ש, הידו עלה בחמישייה וכמעט לא החטיא מהשלוש בחצי השני של העונה, מאנו ביסס עצמו ככוכב גם מהספסל, וברוס בואן נתן הגנה שזיכתה אותו גם בקללות מצד ריי אלן ודון נלסון וגם במקום של כבוד בחמישיית ההגנה של העונה.

העונה הסתיימה עם 11 ניצחונות רצופים בדרך למאזן של 25:57, השני בטיבו במערב והשלישי בטיבו בליגה. לספרס הייתה את כל החבילה והם נחשבו לאיום הכי רציני על הלייקרס במאבק על האליפות, בטח לאחר הסוויפ הקליל נגד דובי הגריזלי של איזור ממפיס. בחצי גמר המערב הגיעה סדרה שענתה על כל הציפיות.

הקבוצה של פופוביץ' שיחקה בהרמוניה והציגה הגנה בלתי עבירה ממש, בעוד לד"ר פיל היו חבר'ה שלא מדברים אחד עם השני ועושים הגנה רק בימים זוגיים. שני המשחקים הראשונים בסן אנטוניו היו צמודים עד הדקות האחרונות, אז היו אלו דווקא הספרס – שבעבר נראו לא אחת רועדים ברבע הרביעי – שפתחו מבערים בדרך לשני ניצחונות מרשימים ביותר. לאחר 17 ניצחונות רצופים התחושה הייתה שזה גמור, ואפילו הלייקרס, השאננים בדרך כלל, נשמעו מודאגים (שמועות לא מבוססות גרסו שלייקר אחד או שניים, ישמור השם, אף החליק בלשונו והחמיא ליריבה).

אבל מהמשחק השלישי והלאה הצליחו פייטון-פישר-קובי לשתק את טוני פרקר על ידי משחק סופר-פיזי וניסיון בלתי פוסק למנוע ממנו לשחזר את הבלגאן שעשה בשני המשחקים הראשונים בכניסות לסל (זריקת הטיר-דרופ שלו בתנועה היא אחת היפות בליגה, לטעמי). אז גילינו שכשמגבילים אותו לג'אמפ מרחוק וסוגרים את הפיק-אנד-רול עם טימי, הספרס נראים הרבה פחות מושלמים. אבל השינוי הגדול ביותר היה העובדה שג'קסון הסכים, לראשונה בקריירה שלו, לעשות דאבל (על) טים. התוצאה הייתה אינספור מסירות מהפוסט שנוצלו להשלכות לבנים של בחורים כמו טורקוגלו, ג'ינובילי, פרקר, בואן והורי. כל זאת והתפרעות 42 נק' אחת של קובי, הובילו אותנו למצב של 2:2 בדרך למשחק החמישי בסן אנטוניו.

אוי, המשחק החמישי...איזה משחק. בעצם, היה די משעמם במשך 47 דק' ו-59 שניות. אז הגיעה לה ההייל-מרי של דאנקן עם אחד בשם שאק מול הפנים, וזה תוך כדי כדרור שמאלה. חגיגה פרצה ב-SBC סנטר כשכל אחד ואחד מ-18,979 הצופים מריע בהתרגשות. אבל החגיגה היתה מוקדמת. פישר תפס, זרק והוציא את האולם לחופש בדממת מוות. אחרי ה-73:74 ללייקרס, המשחק השישי היה לפרוטוקול בלבד.

ראשו והורי איכזבו קשות ונקודות האור הבודדות מהסדרה הזו היו פריצתו של הגארד דווין בראון והעקביות של ג'ינובילי (שעתיד היה להיות רסטריקטד פרי אייג'נט בקיץ).

במהלך העונה הקהל הטקסני של סן אנטוניו תמך בקבוצתו בצורה יוצאת מהכלל והמועדון נמצא במקום הרביעי באחוזי תפוסה (97.4%) ושמיני בממוצע אוהדים למשחק (18,022). מחוץ לטקסטס, מסתבר שהשם סן אנטוניו הוא לא להיט גדול אצל חובב הכדורסל הממוצע, ודאנקן ראה רק את 89.8% מהמושבים מלאים במשחקי החוץ, מה שמיקם את הספרס אחרי הניקס, במקום ה-10.

הזכרון הצורב של הסדרה מול הלייקרס חייב את פופ וביופורד לחפש חיזוק בקליעה מבחוץ. אחרי 8 מ-28 מאחורי הקשת מול LA, הפך החבר הידו למייצג הכשלון בפליאוף ולפרסונה נון גראטה בעיר, ולפיכך כולם שמחו כשמצא בית (וכסף) באורלנדו. מי שהגיע במקומו כדי לנצל את המסירות מהצבע של מר דאנקן היה ברנט (הבן של) בארי, שחקן שיכול לתרום בשלושת עמדות החוץ והפגיז בעונה שעברה ב-45% מאחורי הקשת וב-50% מהשדה. לא פחות חשוב, מדובר בבחור חכם שיודע לנהל את המשחק, ולא סתם פופוביץ' כבר הספיק להעיד עליו כ"מאמן על המגרש".

מי שהגיע לגבות את פרקר הוא מיודענו בנו אודריך, ולפי יכולתו בליגת הקיץ ובטרום העונה, רק דברים טובים עברו עליו מאז עזב את המזרח התיכון (תופעה שקורה לרבים, יש לציין). בשנה שעברה, לאחר עזיבתו של ספידי קלקסטון, אחת הבעיות הגדולות של פופ הייתה מחסור בבאק-אפ פוינט גארד, ולכן החתמתו של אודריך, אם הדיווחים ממשחקי ההכנה אינם מוגזמים, עשויה להוסיף המון לרוטציה של הספרס. גם הפורוורד טוני מאסנברג הוחתם כדי להוסיף עומק בעמדות הפנים.

הקיץ של ג'ינובילי היה פורה: קודם כל הוא בחר להישאר בסן אנטוניו כדי להמשיך לשחק יחד עם טימי (למרות שדנבר היתה מוכנה לשלם לו יותר מה-52 מיליון לשש שנים שקיבל), ואחרי זה הוא הוכיח שהוא שווה כל דולר, כשזכה עם נבחרת ארגנטינה במדליית הזהב באתונה, והסתכל על אייברסון, לברון וגם החבר הגדול טימי מגובה שני שלבי פודיום.

הקיץ של טימי באולימפיאדה, כאמור, לא היה כל כל מוצלח, כאשר את מירב העצבים שלו הפנה הסנטר החביב אל השיפוט האירופאי והחוקים הבינלאומיים ("פיב"א מסריחה!"). אולי העובדה שתואר ה-MVP נשאר במשפחת הספרס, ניחמה אותו במקצת. מה שעשוי להדאיג במעט את אוהדי הקבוצה היא העובדה שדאנקן, שבעונה שעברה החמיץ 13 משחקים בגלל כאבים בברך (ואנשים טובים כבר הפיצו שמועות שהקריירה שלו בסכנה), ישב כבר במשחקי קדם העונה עם שקיות קרח על הברכיים בדקות שלו על הספסל. הרגיעון: אם היתה לו בעיה קריטית, הוא בטח לא היה מרשה לעצמו את המפגש השוחק מל השופטים של פיב"א באתונה.

בימים אלו ישנם מגעים בין פרקר לג'נרל מנג'ר אר.סי. ביופורד בנוגע להארכת חוזה. סוכנו של הצרפתי רוצה 68 מיליון בעוד הספרס מתעקשים שלא ישלמו סנט מעבר ל-64 מיליון. הדד-ליין לחתימה הוא היום בלילה, ובמקרה של אי הסכמה יהפוך טוני לרסטריקטד פרי אייג'נט בקיץ הבא. אף אחד לא מדבר על עזיבה ובמחנה האימונים נשמע הרכז הצעיר אומר שהוא אינו מודאג ו"אוהב את העיר והמועדון. וחוצמזה, מי לא רוצה לשחק ליד טים דאנקן?".

הרוטציה של פופ תיראה כך:
פ.גארד: פרקר (מאחוריו: אודריך ובארי)
ש.גארד: מאנו (בארי ודווין בראון יעלו מהספסל)
סמול: בואן (מאנו, בארי ובראון יראו דקות משחק גם עמדה זו)
פאוור: טימי ייתן את הטון, (הורי ומאסנברג יתנו לו דקות מנוחה)
סנטר: נסטרוביץ' (דאנקן יראה דקות רבות גם בעמדה זו, ואולי גם מאסנברג יתרום)

1. ברנט בארי הגיע כדי לפתוח את ההגנות היריבות וכדי שהאלאמו לא ייפול שנית. מארק שטיין מ-ESPN ביקר במחנה האימונים של הספרס וסיפר לבארי שלפי תגובות האוהדים המקומיים, נראה כי הם בונים עליו שיקלע ב-100% מהשדה. "יופי" אמר הרכש החדש, "אז הם חושבים כמוני". בינתיים, איך נאמר זאת בעדינות, זה לא ממש עובד עם 35% מהשדה במשחקי הקדם (שהם 15% פחות ממה שקלע בעונה שעברה). דאנקן לא מתרגש ואומר שבארי קלע באחוזים "מדהימים" במחנה האימונים. ההיגיון בהחתמתו ברור מאליו, כי שחקן שקולע באחוזים כאלו מהשלוש כשהגבוהים היחידים בקבוצה שלו הם מטאטאים שלא יורים כמו קלווין בות' ופוטפנקו, לבטח יכול לעשות את העבודה ליד שלושה שחקנים שמבלגנים את ההגנה היריבה כמו דאנקן, מאנו ופרקר. ומה לגבי שני האחרונים, האם הם יכולים לקלוע מבחוץ בעקביות? בעונה האחרונה הצרפתי קלע בקושי אחת מכל שלוש זריקות והארגנטינאי יורה ב-36%. זה לא מספיק, אבל זה מה יש. מאנו טוען שעבד על הקליעה בקיץ ופרקר התעקש שהוא לא צריך כי אצלו "זה יותר מנטלי" (נחזור לזה בהמשך).

2. ג'ינובילי קיבל השנה את החוזה של החיים והפך לאחד מעמודי התווך של המועדון (מבחינה מקצועית ושיווקית גם יחד). בשנה שעברה הוא הורד לדרגת שחקן שישי בעיקר כי, להבדיל מהידו, ידע לעלות מהספסל ולשנות את המשחק. השנה יצפו ממנו לשורה סטטיסטית טובה יותר מ-12.8, 4.5 ו-3.8, ולבטח יהיה לו מספיק זמן-מגרש לעשות זאת. אחת הדרכים שבהן יוכל מאנו להישאר יותר זמן על הפרקט היא בעזרת קבלת החלטות יציבה יותר, שתוריד את קצב פעימות הלב של פופ. האחרון נשמע אומר לא פעם שהדבר הטוב ביותר אצל הארגנטינאי הוא שהיריב לעולם אינו יודע מה הוא הולך לעשות, והדבר הרע הוא שגם הקבוצה שלו לא יודעת. אפשר להתייחס למשפט הזה כבדיחה, אבל כדאי לחשוב עליו ברצינות – היתרון שלו הוא באלתור. ובכלל, אני מאמין שלאחר קיץ מוצלח במיוחד (מיליונים, מדליית זהב ובין לבין גם חתונה. מה רע?) אנחנו נראה תוצאות.

3. טוני, הו טוני. כשרון - יש. מהירות - יש. צעד ראשון - יש. ראיית משחק - יש. ניסיון – יש (אליפות ו-44 משחקי פליאוף לפני גיל 23). טאץ' – יש ויש. אז מה הבעיה, טוני? תשתף אותנו.
האמת, עד עכשיו הראה פרקר שהוא לא מספיק חזק מנטלית כדי להיות סופרסטאר ב-NBA, והשנה הוא ככל הנראה ייכנס לשנת חוזה שיכולה לקחת אותו לכאן או לכאן. מצד אחד, ייתכן שנראה אותו עולה מדרגה ודורש (וגם מקבל) חוזה מקס בקיץ הבא. מאידך גיסא, אף אחד לא יופתע אם הצרפתי פשוט ייכנע במאני טיים ו"ייאלץ" להסתפק בחוזה של 40 מיליון. אני כבר מנגב ת'דמעות.

4. זה לא חייב להיות עונש. הטיולים של הספרס לקו בעונה שעברה היו פשוט סיוט, כשהקבוצה מצאה את עצמה במקום האחרון בליגה עם 68%. זה התחיל עם טימי, שירד בשנתיים האחרונות מ-80% ל-60%, המשיך עם פרקר והידו וה-70% שלהם, והסתיים עם ה-47% של ראשו וה-58% של בואן. לכולם זה ברור שיש כאן בעיה מנטלית שמדביקה את כל השחקנים, אבל אף אחד (מלבד העיתונאים) לא ממש רוצה לדבר על זה, כדי לא להפוך את הסיפור לאישו גדול יותר ממה שהוא. זה עובד? בינתיים בקדם העונה (טפו טפו טפו) הממוצעים הקבוצתיים עלו ל-75.8%, אבל בואו נפסיק לדבר על זה כדי לא לנאחס.

5. אם כבר העלנו נקודות מנטליות בכל ארבעת סימני השאלה האחרונים, אז הגיע הזמן לסכם הכל בפעם אחת. על הנייר, הספרס חזקים בכל האספקטים של המשחק ויש להם כלים יוצאים מהכלל להביא אליפות, אבל החולשה הכי גדולה שלהם לא מופיעה בדפי הסטטיסטיקה. ראינו כבר יותר מדי פעמים את הלב חלש ואת מחלת הפרקינסון בפליאוף (היו כמה הבלחות ווינריות פה ושם), שגרמה לדרבנים לחרבן שוב ושוב במאני טיים. התבנית די קבועה: הכל זורם עד אשר ברבע הרביעי ההגנות מצטופפות בצבע וטימי נאלץ לוותר על הכדור רק כדי לראות את החברים שלו זורקים לבנה אחר לבנה. אל תחשבו שבסן אנטוניו לא יודעים את זה, ופופוביץ' מקווה שבארי ומאנו יהיו מספיק חזקים מנטלית כד לתפקד באופן קבוע דאון ד'ה סטרץ'. פרקר? כשנשאל לאחרונה לגבי ההפסד ללייקרס בפליאוף האחרון, הוא ענה "זה עדיין כואב. אנחנו עדיין חושבים על הטעויות שלנו". או-לה-לה, צא מזה.

מטרה: נחשו.

תסריט אופ-טימי: ההגנה חונקת, השלשות רואות רק רשת והדופק נשאר על סביבות ה-90 גם בפליאוף. אליפות שלישית, MVP שלישי של העונה ושל סדרת הגמר לידידנו מאיי הבתולה, לאחר עונה של 60 ניצחונות.

תסריט פסימי: פרקר רואה חוזה בקיץ ומשתין במכנסיים, בארי מתחפש לטורקוגלו ובפלייאוף מאלצות היריבות את דאנקן למסור לנגרים שלצידו. פחות מ-52-55 ניצחונות וסיבוב שני לא תקבלו, לא משנה מה (חוץ מפציעה של דאנקן), אבל לפי התסריט הזה גם לא יותר מזה.

התחזית: לדעתי ולדעת רבים אחרים, סן אנטוניו הייתה הקבוצה הטובה ביותר בליגה בשנה שעברה והייתה ראוייה לאליפות. אלא שאז באו ה-0.4 של פיש (איך אפשר לתפוס כדור, להסתובב ולזרוק בארבע עשיריות? תנסו את זה בבית ותחזרו אליי). השנה הם התחזקו בנקודות הנכונות ונראו טוב מאוד בטרום עונה (בלי קשר לכמות הניצחונות שלהם). לטעמי, לספרס יש קבוצה טובה יותר ממינסוטה. בהנחה שדאנקן לא מחמיץ יותר מעשרה משחקים ומגיע בריא לפלייאוף, אני מנבא להם את המאזן הטוב במערב ואליפות שלישית בשש שנים מול הפיסטונס של לארי בראון.

טוני פרקר (צרפת)
פ.גארד
1.88 מ', 82 ק"ג
נולד: 17/05/1982
עונה רביעית בליגה (כולן בסן אנטוניו)
עונה אחרונה: 14.7 נק', 3.2 ריב', 5.5 אס' ב-34.4 דקות למשחק. שותף ב-75 משחקים.

בנו אודריך (סלובניה)
פ.גארד
1.91 מ', 93 ק"ג
נולד: 5/7/82
רוקי (שיחק בעבר במכבי ת''א של בלאט והיה בעיקר אכזבה)

מייק ווילקס
גארד
1.80 מ', 82 ק"ג
נולד: 07/05/1979
עונה שלישית בליגה (חצי עונה באטלנטה, חצי עונה במינסוטה ועונה ביוסטון)
עונה אחרונה (ביוסטון): 1.9 נק' ב-5.6 דק' משחק. שיחק 26 משחקים.

ברנט בארי
גארד
1.98 מ', 92 ק"ג
נולד: 31/12/1971
עונה עשירית בליגה (שתיים וחצי בקליפרס, חצי עונה במיאמי, אחת בשיקגו, חמש בסיאטל)
עונה אחרונה: 10.8 נק', 3.5 ריב', 5.8 אס', 1.44 חט' ב-30.6 דקת למשחק. שותף ב-59 משחקים.

עמנואל 'מאנו' ג'ינובילי (ארגנטינה)
ש.גארד
1.98 מ', 95 ק"ג
נולד: 28/07/1977
עונה שלישית בליגה (כולן בספרס)
עונה אחרונה: 12.8 נק', 4.5 ריב', 3.8 אס', 1.77 חט' ב-29.4 דקות למשחק. שותף ב-77 משחקים.

דווין בראון
גארד-פורוורד
1.96 מ', 100 ק"ג
נולד: 30/12/78
עונה שלישית בליגה (אם אתם מחשיבים שבעה משחקים בסן אנטוניו ושלושה בדנבר כעונה)
עונה אחרונה (במדי הספרס): 4 נק' ב-10.8 דק' למשחק.

ברוס בואן
גארד-פורוורד
2.01 מ', 91 ק"ג
נולד: 14/06/1971
עונה תשיעית בליגה (אחת במיאמי, שתיים בבוסטון, חצי עונה בפילי, עונה וחצי במיאמי, שלוש בסן אנטוניו)
עונה אחרונה: 6.9 נק', 3.1 ריב' ו-1.02 חט' ב-32 דקות למשחק. שותף ב-82 משחקים.

לינטון ג'ונסון השלישי
פורוורד
2.03 מ', 102 ק''ג
נולד: 13/6/80
עונה שנייה בליגה
עונה שעברה (במדי הבולס): 4.2 נק' ו-4.5 ריב' ב-18 דק' משחק. שותף ב-41 משחקים.

מאליק רוז
פורוורד
2.03 מ', 116 ק"ג
נולד: 23/11/1974
עונה תשיעית בליגה (אחת בהורנטס, שבע בסן אנטוניו)
עונה אחרונה: 7.9 נק', 4.8 ריב' ב-18.7 דקות למשחק. שותף ב-67 משחקים.

רוברט הורי
פ.פורוורד
2.08 מ', 94 ק"ג
נולד: 25/08/1970
עונה 13 בליגה (ארבע ביוסטון, חצי עונה בפיניקס, שש וחצי בלייקרס, אחת בסן אנטוניו)
עונה אחרונה: 6.5 נק', 6.4 ריב', 2.9 אס', 1.2 חט' ב-29.3 דקות למשחק. שותף ב-80 משחקים.

טוני מאסנברג
פורוורד-סנטר
2.06 מ', 113 ק"ג
נולד: 13/07/1967
עונה 13 בליגה (נדד בין הספרס, גריזליס, הורנטס, סלטיקס, ווריורס קליפרס, סיקסרס, נטס, רוקטס וג'אז)
עונה אחרונה (בסקרמנטו): 4.3 נק' ו-3.2 ריב' ב-13.4 דקות למשחק. שותף ב-59 משחקים.

טים דאנקן (איי הבתולה)
פורוורד-סנטר
2.13 מ', 118 ק"ג
נולד: 25/04/1976
עונה שמינית בליגה (כולן בסן אנטוניו)
עונה אחרונה: 22.3 נק', 12.4 ריב', 3.1 אס', 2.68 חס' ב-36.6 דקות למשחק. שותף ב-69 משחקים.

שון מארקס
פורוורד-סנטר
2.08 מ', 113 ק"ג
נולד: 23/08/1975
עונה חמישיצ בליגה (שתיים בטורונטו, שתיים במיאמי)
לא שיחק בעונה שעברה

רדיסלאב 'ראשו' נסטרוביץ' (סלובניה)
סנטר
2.13 מ', 113 ק"ג
נולד: 30/05/1976
עונה שביעית בליגה (חמש במינסוטה ואחת בספרס)
עונה אחרונה: 8.7 נק', 7.7 ריב', 2.01 חס' ב-28.7 דקות למשחק. שותף ב-82 משחקים.

מאמן ראשי: גרג פופוביץ', בן 56

בוגר האקדמיה של חיל האוויר האמריקאי עם התמחות 'סובייטית', ובעל תואר מאסטר בחינוך גופני. פופ עשה קריירת משחק של כמה שנים בנבחרות של הצבא האמריקאי וחזר לאקדמיה של חיל האוויר כעוזר מאמן, תפקיד אותו מילא במשך 6 שנים. התחנה הבאה היתה 8 עונות כמאמן מכללת פומונה-פיצר הקטנה שבקליפורניה. ב-1988 הצטרף לספרס כחבר בצוות האימון של לארי בראון וב-1992 מונה כעוזרו של דון נלסון בגולדן סטייט. אחרי שנתיים חזר לסן אנטוניו לתפקיד הג'נרל מנג'ר, בו החזיק עד קיץ 2002, עת העביר אותו לאר.סי בופורד. מדצמבר 96' הוא עשה זאת במקביל להיותו המאמן הראשי.

רשימת הישגיו מאז: שתי אליפויות (1999, 2003), שלוש פעמים המאזן הטוב בליגה (99', 01', 03'), פעם אחת מאמן העונה (2003).

פופוביץ', מה שלא מפתיע בהתחשב ברקע שלו, הוא מאמן מה'אולד-סקול', בעל שיטת משחק ורוטציה ברורה ופשוטה, הדוגלת בדחיפת הכדור פנימה כבסיס לכל פעולה בהתקפה (בהתחשב באנשים שעמדו לרשותו בצבע, זה היה די מתבקש) הגנה קבוצתית קשוחה וגם הרצאות ונאומי מוטיבציה. בעונה שעברה גם הוא פישל בארבעת ההפסדים הרצופים ללייקרס כשלא הצליח למצוא תשובה לשינוי ההגנתי של פיל ג'קסון, שחנק את דאנקן ואת הפיק-אנד-רול. פופ הוא תורם ידוע לקהילה וחלק גדול מהשחקנים שעברו תחתיו ציינו, בדרך כלל לטובה, שהוא רואה את עצמו כמחנך גם בתפקיד המאמן. דומה כי השריף הג'נטלמן תפור בדיוק למידותיה של סן אנטוניו, שהיא גרסה מודרנית ומורחבת לעיירה הטקסנית הקלאסית.

יהיו עזר כנגדו:
פי.ג'יי קרליסימו (עונה שלישית בצוות. הגיע עם נסיון של 25 שנות אימון, כולל כמאמן ראשי בפורטלנד וגולדן סטייט)
מייק בודנהולזר (עונה 11 בספרס. הגיע לקבוצה בגיל 24 כמתאם וידאו. בן למאמן מכללות)
דון ניומן (שחקן NFL אלמוני לשעבר. שימש כעוזר במילווקי וניו ג'רזי)
ברט בראון (שנה שלישית בצוות. אימן 14 שנה בליגה האוסטרלית)