מחממים את הפארקט: ל.א לייקרס

ראשית, כמובן, דבר המערכת:

אנחנו ממשיכים בפרוייקט פתיחת העונה המסורתי שלנו, בו אנו סוקרים את 30 קבוצות הליגה. העונה, למי שפספס, נפתחת ב-2 בנובמבר (אור ליום רביעי הקרוב בישראל).

בפרק 28 מציץ הכותב האורח שלנו, תומר עמיעז, אל נבכי הדרמה הוליוודית, שנגמרה בעונה שעברה בהתרסקות, המשיכה לקיץ של רעידת אדמה ויוצאת לעונה של תהייה, בתקווה שקובי בראיינט היה שווה את כל הבלגאן הזה. תיהנו.

(הפרק הבא - על סן אנטוניו - יפורסם הלילה)

התחילו את דרכם בליגה בתור המינאפוליס לייקרס (וממינסוטה, ארץ האגמים, הגיע השם), ובנו את השושלת הראשונה בליגה - תחת הנהגתו של הסנטר האימתני ג'ורג' מיקן. בתחילת שנות החמישים, על הגב של מיקן, זכו בארבע אליפויות תוך חמש שנים. הלייקרס של אותן שנים היו מעורבים גם בהפיכתם של השחקנים השחורים ללגיטימיים, כאשר שיחקו מול ההארלם גלובטרוטרס, ושני המשחקים הסתיימו בתוצאות צמודות (כל אחת ניצחה משחק אחד). מכאן, הדרך לשילוב שחקנים שחורים בליגה הייתה קצרה.

בשנת 1960 עברו הלייקרס ללוס אנג'לס, ושם, עם ג'רי 'הלוגו' ווסט ואלג'ין ביילור, המשיכו להעמיד את אחת הקבוצות הטובות בליגה, אבל נעצרו שבע פעמים בסדרת הגמר - שש פעמים על ידי הסלטיקס, שהיו אז ללייקרס בערך מה שהיאנקיז היו לרדסוקס עד לא מזמן, ופעם אחת על ידי הניקס. רק ב-1972, כבר עם סנטר המאה וילט צ'מברלין, הם הצליחו סופסוף לזכות באליפות, כשבדרך הם קובעים שיא נצחונות לעונה (69), שהחזיק עד לעונת ה-72 נצחונות של הבולס ב-1996.

צ'מברלין גמר מנוע, אבל מהר מאוד הגיעה במקומו עוד אגדת רחבות, מיסטר סקייהוק, קרים עבדול ג'באר, שב-1976 הכריח את מילווקי להעביר אותו ללוס אנג'לס (כן, דרישת טרייד היא לא המצאה חדשה בליגה). קרים החזיק את הלייקרס בצמרת, אבל לא הצליח לזכות באליפות - עד שב-1980 הצטרף אליו ארווין מג'יק ג'ונסון. מג'יק, פוינט גארד בגובה 2.06 מ', הפך מהר מאוד ליקיר העיר, כשכבר בעונת הרוקי שלו נתן את אחת מהצגות היחיד המדהימות שראה הפלייאוף. ערב משחק מספר 6 בסדרת הגמר, נפצע קרים, והפוינט גארד בן ה-20 שיחק במקומו בעמדת הסנטר ועם 42 נקודות סימן אליפות ראשונה בשנת השמונים העליזות. כעבור שנתיים, פט ריילי, שהיה איש הווידאו של הקבוצה, מונה כמאמן. ג'יימס וורת'י הצטרף כצלע שלישית בחוד קבוצת השואו-טיים הכי מלהיבה שראה הכדורסל, והיריבות מול הסלטיקס, שהגיעה לשיאים חדשים, הפכה את הליגה לעסק כלכלי חובק עולם. אחרי האליפות ב-1987, הפעם האחרונה בה הגיעה בוסטון לסדרת הגמר (לקחה 3 אליפויות בעשור הזה), פתח קואץ' ריייל את הפה והבטיח אליפות גם בעונה הבאה, הישג שאף קבוצה לא הצליחה להשיג מאז הסלטיקס של שנות ה-60. זה הלך לא קל, אבל בסופה של סדרת גמר שוחקת מול דטרויט, הלייקרס השלימו את הריפיט. ריילי נשאל מייד האם הוא יכול להבטיח אליפות, וקרים מיהר לסתום לו את הפה עם מגבת. בעונה הבאה הלייקרס שוב הגיעו לסדרת הגמר, שוב מול הפיסטונס, אבל עם פציעות של מג'יק וביירון סקוט, סיימו בצד הלא נכון של הסוויפ.

השואו-טיים של שנות ה-80 הפך את הלייקרס להרבה יותר מקבוצת כדורסל מצליחה, והיום, כשמדברים על הלייקרס, לא מדברים רק על אליפויות והישגים על הפארקט, אלא על שגרירת התרבות והזוהר ההוליוודי בעולם הספורט. דומה שאין יישות ספורט נוספת, בארה"ב או מחוץ לה, עמה מזוהים כל כך הרבה אייקוני תרבות ובידור, מפיט סמפראס, דרך פארה פוסט ועד האחד והיחיד, בעל הבית האמיתי בסטייפלס סנטר (ולפני זה בפורום - תתפליי), הלא הוא ג'ק ניקולסון. זוהי, ללא שום ספק, אחת הסיבות שהלייקרס הם מוצר הבידור הכי מוכר של ה-NBA ובאותה נשימה גם הסיבה שזאת הקבוצה שמיליונים בכל העולם אוהבים לשנוא.

בסוף שנות ה-80, הזוהר הזה דעך זמנית. קרים פרש, הקבוצה הזדקנה והשואו היה הרבה פחות נוצץ, ב-91' עדיין הצליחו הלייקרס של מג'יק להפתיע בהעפלה עד הגמר, רק כדי להוות שטיח לריחופם של ג'ורדן והבולס לאליפות ראשונה. ואז, ב-92', הגיעה הפרישה הפתאומית של מג'יק בעקבות מחלת האיידס, והלייקרס נכנסו למצב של דשדוש (אבל הצליחו לייצר שני שחקנים לליגה הישארלית: בילי תומפסון ומילטון וגנר). אבל לא לזמן רב. ב-1996 הצליח הג'נרל מנג'ר ג'רי ווסט לפתות עוד סנטר ענק לשחק בלייקרס ובעיר נפתח עידן הדיזל. תיכוניסט וירטואוז ומלא בטחון עצמי בשם קובי בראיינט, נלקח בדרפאט בזכות טרייד עם ההונרטס על ולאדה דיבאץ' והלייקרס חזרו להפיק ניצוצות. אולם, הניצוצות האלה לא התחברו לכלום עד הגעתו של המאמן פיל ג'קסון בשנת 2000. האפקט היה מיידי – הלייקרס זכו בשלוש אליפויות רצופות (כולל שיא בפלייאוף 2001, אותו סיימו במאזן 1:15), כאשר הזיווג שאקובי, למרות מערכת יחסים בלתי הרמונית בעליל, מצליח לשלב פעולה במאני-טיים ולהירשם כאחד הצמדים הגדולים בתולדות הליגה. ב-2003, עם סגל קצר סביב השניים, נקטעה השושלת על ידי טים דאנקן והספרס, ולקיץ שהקדים את העונה שעברה, יצאו הלייקרס עם תכנית עבודה גרנזיוזית.

מאזן 26:56, מקום ראשון בבית הפסיפי והמאזן השלישי בטיבו במערב. בפלייאוף: העפילו לסדרת הגמר, שם הפסידו לדטרויט 4:1.

מהרגע הראשון, למעשה עוד מהקיץ, היתה זו שנה של רכיבה מטורפת על רכבת הרים, עם עליות חדות וירידות חדות עוד יותר.

כשהסטארים המזדקנים קרל מלון וגארי פייטון הסכימו להצטרף ללייקרס בקיץ שעבר תמורת סכומים נמוכים בהרבה מאשר קיבלו בעונות לפני כן, וממה שיכלו לקבל במקומות אחרים, העריכו רוב הפרשנים שהלייקרס יטיילו אל האליפות. נבחרת האולסטאר של הלייקרס חייבה את הליגה להיערכות מחדש - על הנייר, זה היה נראה סגור ומכור מראש, אלא אם כן היו מאשרים ליריבות לעלות עם 7 שחקנים. פייטון היה אמור להוריד עומס מקובי, ומלון לתת ללייקרס סופסוף פאואר, וביחס לפרימדונות מסביב, בלי הרבה אגו.

יום אחרי מסיבת העיתונאים החגיגית, בה הוצגו מלון ופייטון במדי הלייקרס, הגיע הבום הראשון, עם הפרסומים על מעצרו של קובי בראיינט באשמת אונס. רק לאחרונה התברר כי אחד הדברים הראשונים שבחר קובי לעשות בחקירה שלו, היה להאשים את שאקיל בתשלום להשתקת נשים במצבים דומים. הוא, אחרי שהסתבך, הודה כי קיים יחסי מין (מרצון, לדבריו) עם המאשימה, קנה שלום בית עם טבעת בשווי 4 מיליון דולר, ויצא לעונה של דאבל-קורט.

משחק פתיחת העונה מול דאלאס נראה כמו החלום הרטוב של אוהדי הלייקרס. למרות שקובי לא שיחק בגלל פציעה בכתף, הלייקרס טיילו שוב ושוב אל הסל של דאלאס, ואפילו דווין ג'ורג' סיים עם 16 נקודות. ההמשך נראה לא פחות טוב, החזרה של קובי לא פגעה בכימיה המהירה שנוצרה, ועם נצחונות בהפרש של יותר מ-20 נקודות מול סן אנטוניו ואינדיאנה, המאזן עמד כבר על 3:18. הדיון סביב הלייקרס התרכז בשאלה האם הם יכולים להרים את רף 72 הניצחונות שהציבה שיקגו. אליפות נראתה באותו שלב דבר מובן מאליו.

עד שהתחילו הפציעות. ה-15 משחקים ששאק יישב בחוץ במהלך העונה הרגילה הם פקטור שהתרגלו בלייקרס לקחת מראש, גם קובי היה צפוי להחמיץ מספר משחקים - בגלל הריצות לבית המשפט (עבורן הועמד לרשותו מטוס פרטי על ידי הקבוצה) ובגלל הפציעות שסחב מהקיץ. אבל ממלון, שחקן במהלך 18 שנות קריירה החמיץ בסה"כ פחות מ-20 משחקים, ושיחק עונה אחת עם יד שבורה, ציפו להמשיך להיות איש ברזל. פציעה בברך שיבשה את התכניות של הלייקרס, ובדיעבד, התבררה כמכריעה. גארי פייטון נשאר בריא, אבל לא הסתגל – והאמת שגם לא נראה כאילו הוא ממש מנסה – להתקפת המשולש של ג'קסון ולחיים בצל שאקובי.

שורת ההפסדים הלכה וגדלה, הדיבורים על השיא של הבולס נשכחו, אבל כשמלון חזר שבועיים לפני תחילת הפלייאוף, ועם הבאזר (מילולית - שתי שלשות מטורפות של קובי אצל פורטלנד), הצליחו הלייקרס לחלוף על פני סקרמנטו ולסיים במקום הראשון של הבית הפאסיפי, האופטימיות חזרה. סן אנטוניו ומינסוטה סיימו את העונה עם מאזנים עדיפים, אבל ההנחה היתה שעם הרכב בריא, הכל תלוי בלייקרס – וגם גביע האליפות יחזור להיות תלוי אצלם בארון.

נתוני הקהל של העונה הרגילה לא הפתיעו: בבית, הלייקרס רשמו תפוסה ממוצעת של 99.5 אחוז, השלישית בליגה (שזה די מדהים בהתחשב בכמות האנשים שבאים לסטייפלס בעיקר כדי להיראות), ובחוץ, כרגיל, מספר 1, עם תפוסה ממוצעת של 100.4 אחוז (ככה מספרים הנתונים הרשמיים של הליגה).

בסיבוב הראשון, מול יוסטון, הלייקרס לא הבריקו, אבל בשורה התחתונה סגרו עניין די מהר עם 1:4. את הסיבוב השני, מול סן אנטוניו שהעיפה אותם שנה קודם באותו שלב, התחילו הלייקרס רע מאוד. אחרי שני הפסדי חוץ, בהם הם נראו חסרי תשובות להגנה של הספרס וליכולת של דאנקן ופרקר, הפרשנים כבר החלו להספיד את חלום הפאב-פור. אבל אז באו שני משחקים טובים בבית (כולל הצגה גדולה של קובי, היישר מבית המשפט), שהכינו את הקרקע לדרק 0.4 שניות פישר בסיומו של משחק מספר 5, שללא קשר לדרך בה נגמרה העונה, נכנס כבר לספר דברי הימים של הליגה. הניצחון המופלא הרים את הביטחון של הלייקרס, שבר את זה של הספרס והמשחק השישי היה פורמלי בלבד. אחרי הסל ההוא, שכמו בסטייפלס של תל אביב ייוחס על ידי רבים להשגחה אלוהית, השתכנעו כולם שעל כרטיס הגורל של הקבוצה הזאת כבר חקוקה המילה אליפות.

סדרת גמר המערב, מול מינסוטה, הועברה בהילוך שיוט, ונגמרה ב-2:4, שפתח את חגיגות האליפות בלוס אנג'לס. הרי ברור היה לכולם שגמר המערב, כמו בארבע העונות הקודמות, הוא הגמר האמיתי של ה-NBA. לכולם – חוץ מאשר לחבורתו של לארי בראון. קרל מלון, אחרי שתי סדרות משובחות מול דאנקן וגארנט, לא היה מסוגל לעמוד על הברך וישב בצד, פייטון נראה אבוד לגמרי, אוניל היה שאקיל בשני משחקים ואנמי בשאר, ולקובי היו חסרים כנראה הדיונים במשפט, כי טיישון פרינס ושימוש בטכניקת ההקיפוהו, שעצרה לפיסטונס גם את ג'ורדן הצעיר בסוף שנות ה-80, סגרו אותו באופן מוחלט. המבט של פיל ג'קסון בסוף המשחק החמישי שגמר את הסדרה היה של הקלה – הסיוט מאחוריו. לכולם היה ברור שההתפרקות מול דטרויט סימנה לא רק את סיומו של החלום העונתי אלא את סופה הסופי והמוחלט של שושלת שנות ה-2000 של הלייקרס.

אם העונה שעברה הייתה כמו רכבת הרים, הקיץ האחרון נראה יותר כמו קפיצת באנג'י – יש שיאמרו עם חבל קרוע.

זה התחיל כשיומיים אחרי סדרת הגמר, הודיע שאק שהוא לא רוצה להמשיך בלייקרס. לעולם לא נדע במאה אחוז אם היתה זו תגובה להחלטה מראש של הלייקרס לפנות את הזירה עבור קובי, או שיקול כלכלי טהור שלא להתחייב לחוזה של כ-100 מיליון דולר לעוד שלוש שנים כפי שדרש אוניל, אבל ברגע שהוא הבין שהוא לא עומד לקבל את החוזה שהוא רוצה (ושבשבילו היה מוכן כנראה אפילו להמשיך לשחק עם הבחור שליכלך עליו גם באזני בלשי משטרת קולורדו), השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא מה הלייקרס הולכים לקבל תמורתו. הפגנות של אוהדים, איומים על ההנהלה או שלטי "בדם ואש", אם תמהתם, לא נראו בלוס אנג'לס.

כמה מהשמות המפוצצים שהוזכרו כאפשרויות לטרייד: דרק נוביצקי, פג'ה + מייק ביבי, ג'רמיין אוניל. ההנחה היתה שהקבוצה בעלת הסיכוי הגדול ביותר להשיג את שאק היא דאלאס, והיא אכן תימרנה כדי לשפר את האפשרויות שלה, אבל בסופו של דבר קיובן לא היה מוכן לוותר על נוביצקי, וקופצ'ק לא היה מוכן לשלוח את שאק לקבוצה במערב אם הוא לא מקבל שחקן פנים רציני כחלק מהתמורה.

התוצאה: טרייד, שלטעמי ייזכר כתמוה בהיסטוריה של הליגה (לא של הספורט בכלל, המעבר של בייב רות ליאנקיס ישמור על הבכורה). שאקיל אוניל עבר למיאמי, ובמקומו נחתו ב-LA למאר אודום, קרון באטלר ובראיין גראנט. על אודום אפשר לדבר הרבה, אבל בשורה התחתונה מדובר בשחקן שהקליפרס לא רצו. לבאטלר אין מקום ברוטציה, וגראנט הוא סנטר בגובה 2.06 מ', שהתקשה להיות אפקטיבי אפילו במזרח הגמדי. ההסבר של הלייקרס לטרייד: 'הקדם תרופה למכה' - לבנות עכשיו קבוצה שתוכל לקחת אליפות תוך שנתיים על בסיס הכוכב הצעיר והתמורה שאפשר היה עדיין לקבל בעבור הכוכב המזדקן. הכל כדי לא ליפול לתוך חור שחור כמו שקרה לבוסטון בסוף שנות ה-80 ולדטרויט בתחילת ה-90, הסבירו בקול באס.

פיל ג'קסון, בבסט-סלר החדש שלו, "העונה האחרונה", כתב כי כבר בינואר האחרון הוא הודיע לקבוצה שהוא לא ימשיך לאמן את הלייקרס אם קובי יישאר. הבעלים ג'רי באס החליט להעדיף את קובי (שאומרים שאליו הוא מתייחס כמו אל בן) על פיל (שהוא בן זוגה של בתו, ג'יני באס).

אבל גם ההישארות של קובי, שסיים חוזה, לא היתה טריוויאלית, לפחות לא כלפי חוץ. למרות שאישום האונס עדיין היה תלוי כנגדו ובמקרה של הרשעה הקריירה שלו היתה כנראה מסתיימת, עשו כמה קבוצות מאמצים עילאיים להחתים אותון, בראשן הדנבר נאגטס והיריבה מהצד השני של הסטייפלס, הקליפרס. הלוזרים של LA היו אלו שרצו ממש עד לקו ההכרעה, תוך שהם עושים הכל כדי לפנות מקום בתקרת השכר (כולל לשלוח שני שחקנים ללא תמורה לשארלוט), אבל בהחלטה שהפתיעה רק מעטים, בחר קובי לחתום על חוזה לשבע שנים עם הלייקרס (136 מ'), ולהפוך סופסוף לשחקן שסביבו בנויה קבוצת הכדורסל הזוהרת בעולם.

הפירוק נמשך כשדרק פישר עזב לגולדן סטייט בפרי אייג'נסי, וגארי פייטון וריק פוקס נשלחו לסלטיקס תמורת כריס מיהם, צ'אקי אטקינס ומרקוס בנקס (שהוחלף בג'ומיין ג'ונס אחרי שפייטון לא התייצב בזמן לבדיקה רפואית בבוסטון, מתוך זעם על הטרייד אחרי שהעביר את משפחתו ללוס אנג'לס). מיהם הוא סנטר בעל פוטנציאל להפוך לסולידי, למרות שעד היום לא הצליח לממשו, ואטקינס הוא שחקן שבנה קריירה כפוינט גארד מחליף ובעונה שעברה נשלח מדטרויט לבוסטון כחלק מהטרייד שהנחית את החלק האחרון בפאזל האליפות של הפיסטונס – ראשיד וואלאס. ולאדה דיבאץ', ההוא מהטרייד לשארלוט, ואחרי עונות בהן הפך ליריבה המסורתי של הקבוצה במדי הסקרמנטו קינגס, קיבל חוזה לשנתיים ובגיל 36 חוזר לעמדת הסנטר המוביל של הלייקרס. קרל מלון עבר ניתוח בברך, ולא ברור האם יחזור לשחק וגם אם כן, איפה זה יהיה, שכן הוא משוחרר ממחויבות חוזית כלשהי (אם יחזור, זה יהיה כנראה ללייקרס או לסן אנטוניו).

כל זה, אגב, לא השפיע בצורה משמעותית על קצב חידוש המנויים – המדד הטוב ביותר לתחושת האוהדים ביחס לקבוצה. 97 אחוז מבעלי המנויים חידשו את הכרטיס העונתי שלהם, לעומת 98 אחוז שעשו זאת ערב העונה שעברה. זאת למרות עליה של 6 אחוז במחירים.

גם על הקווים, כאמור, התחוללה מהפכה. פיל ג'קסון, שידע עוד לפני סוף העונה שהוא לא ממשיך, דחה בנימוס את ההצעה של באס וקופצ'ק לעבור למשרד בקומת ההנהלה ויצא לעבוד על הספר ולדוג בשקט במונטנה. המטרה הראשונה של הלייקרס היתה מאמן המכללות האגדי, מייק ששבסקי (נחשו מי רצה אותו) שעשה נפלאות במכללת דיוק, אבל זה בחר להמשיך לאמן בקולג'ים (כנראה החלטה נבונה לפי ההצלחה של מאמני קולג'ים בנבא בשנים האחרונות). לאחר הסירוב, פנו הלייקרס לאופציה מספר 2 שלהם: רודי טומג'אנוביץ', מאמן יוסטון לשעבר, שלקח פסק זמן מאימון לפני שנה וחצי כדי להתמודד עם מחלת סרטן שהתגלתה אצלו, וממנה הספיק להחלים. "לא חשבתי לחזור לאמן", סיפר רודי-טי. "אבל כשהגיעה ההצעה מהלייקרס לא חשבתי פעמיים. הצעה כזאת מגיעה פעם בחיים".

עם השלד החדש במקום, נרשמה הכנה רגועה וממוקדת למדי במחנה הלייקרס. המאזן במשחקי ההכנה, בהם התמקד טומג'אנוביץ' בהרצה של השחקנים המחליפים, הוא 2:6. למאר אודום נראה כמי שעדיין צריך למצוא את מקומו עם 18 מ-61 מהשדה במצטבר וממוצע של 8.3 נק' בלבד למשחק. קרון באטלר, שדווקא הרשים במשחקי ההכנה, אמור לקבל השבוע הארכת חוזה עד לסוף העונה הבאה, וכמוהו כנראה גם קרים ראש, שקנה לעצמו שם עם תצוגת קליעות שחילצה את הלייקרס באחד המשחקים בגמר המערב מול הוולבס. בדראפט צירפו הלייקרס את הפוינט גארד הסלובני בן ה-20 סשה וויאצ'יץ' עם בחירת הסיבוב הראשון שלהם (27). וויאצ'יץ, רכז גבוה (קרוב ל-2 מ') מהסוג שפיל ג'קסון היה שמח לקבל לקבוצה, שיחק בשלוש השנים האחרונות באיטליה ומסומן כחלק מתכנית לטווח ארוך של הקבוצה. פוינט גארד נוסף שקנה את מקומו בסגל הסופי לאחר הופעה טובה במחנה האימונים ובמשחקי הקדם עונה הוא טייר בראון. בשלוש עונותיו בליגה

1. כמה רחוק יכול קובי בראיינט לקחת קבוצה על גבו? מלך הסלים הוא יכול להיות וכנראה שגם יהיה. השנה הוא סופסוף שליט יחיד, בדיוק כמו שמייקל היה בשיקגו, ואף אחד בלייקרס לא יזרוק בלי אישור מהבוס (שפתאום אפילו יותר מבוגר מרוב השחקנים שלידו). לאף אחד אין ספקות לגבי הרצון שלו לנצח, אבל עד היום הוא נטה להיות מבודד, ומלבד פרקי זמן קצרים, לא הצליח מספיק במשימה שמבדילה שחקנים גדולים מסתם שחקנים טובים: להפוך את השחקנים שלידו לטובים יותר. היכולת שלו להוביל את הכדורסלנים שמסביבו קדימה כקבוצה ולא רק לאלף אותם לעשות לו את החיים קלים יותר, תהיה המדד לרף ההצלחה האפשרי של הלייקרס החדשים, העונה ובכלל.

2. למאר אודום. עוד לא בן 25, הספיק אודום להיות מסומן ככשרון ענק, לבזבז אותו בקליפרס עם מוטיבציה מוטלת בספק ובעיות משמעת בלתי פוסקות, לעבור לסאות' ביץ' ודווקא שם להתחיל לקיים חלק מההבטחה, רק כדי לחזור לצד השני של לוס אנג'לס. ההצלחה שלו במיאמי נבנתה על ידי שני גורמים עיקריים – עונה בלי פציעות (80 משחקים, שזה בערך מה ששיחק בשתי העונות הקודמות ביחד), ושמירה על מיקוד בכדורסל ערב אחרי ערב, כמו שהוא עצמו הסביר לאחרונה. יש פה בעצם כמה שאלות: א. האם החזרה ללוס אנגל'ס, והשחרור מצלו מטיל המורא של פט ריילי, לא תחזיר אותו לזרועותיהם של חבריו הבליינים ולתאקלים עם הצוות המקצועי? ב. כמו במיאמי, אודום אמור לשחק בעיקר בעמדת הפאואר, עם מעברים זמניים לסמול. אולם, אודום הוא פאואר שחי על המהירות, לא על הכוח. האם מה שהספיק מול הקווים הקדמיים הנמוכים של המזרח יספיק מול הגארנטים והדאנקנים של המערב? ג. במסגרת ההתקפה של הלייקרס, שתהיה מבוססת על בידודים עבור קובי, איפה בדיוק המקום של אודום, שמביא הכי תועלת כשהוא מקבל את הכדור בכנף עם ספייס לנצל את הצעד הראשון המהיר שלו? יד טובה משלוש היתה יכולה להפוך אותו לאיום קטלני עם ההוצאות המהירות שצפויות להגיע מכיוונו של בראיינט ולהכריח את השומרים שלו להיצמד אליו, מה שיפתח ספייס מאחוריהם. אלא שבחמש עונותיו בליגה לא הצליח אודום לשפר את הקליעה מעבר לקשת ובעונה האחרונה קלע בפחות מ-30 אחוז גם את הזריקות המעטות שלקח (פחות מזריקה למשחק). ד. כמו מרבית השחקנים שיצאו לאתונה, גם הגוף של אודום יגבה ממנו את זמן המנוחה במהלך העונה. השאלה היא לכמה משחקים ומתי.

3. העיקר התרגיל? בשנים האחרונות, ולאדה דיבאץ' הוא שחקן שמנצל את החוכמה והניסיון שלו כדי לחפות על הגוף המזדקן. אבל באולסטאר ולאדה יחגוג 37, ומגיעה הנקודה בה כבר הגוף לא מאפשר יותר לעשות אפילו את זה. פציעת הגב שהגבילה מאוד את ההכנות שלו לעונה, היא סימן רע בכיוון הזה. סקרמנטו, שראו אותו מקרוב, הימרו שהוא עבר את הקצה והעדיפו לשים את הכסף שלהם על אוסטרטג. הלייקרס מאמינים כנראה שעוד יש לו משהו בטנק. רק הזמן יגיד מי צדק. כריס מיהם, אגב, עשה בהכנה סימנים שיש אלטרנטיבה, אבל גם בבוסטון ובקליבלנד כבר ראינו את המובים הנקיים שלו בצבע מהקיץ נעלמים בלחץ של העונה הרגילה. ולא דיברנו על פלייאוף.

4. באטלר של מי? קרון באטלר, למרות שהוא שחקן לא רע בכלל, יישלח בטרייד במהלך העונה, פשוט בגלל שללייקרס יש יותר מדי שחקנים בעמדת הסמול פורוורד (לוק וולטון, דווין ג'ורג', ג'ומיין ג'ונס) וגם אודום יגזול חלק מהדקות בעמדה, אבל פחות מדי בצבע ובעמדת הפוינט, וגם בגלל שסביב קובי צריך קלעי שלוש טובים, ובאטלר הוא לא אחד כזה. הלייקרס היו שמחים בוודאי לעשות את הטרייד הזה על ג'ורג', אבל אף אחד לא ייגע בחוזה שלו. השאלה המעניינת היא את מי הם יקבלו בתמורה.

המטרה: למאר אודום קרא ללייקרס "היאנקיז של הכדורסל", כשהגיע לעיר (למי שלא בקיא – היאנקיז הם המקבילה האמריקאית למכבי של מזרחי ופנאן). לכן, גם עם הסגל הנוכחי ולמרות שלא פחות מ-13 קבוצות במערב מאמינות שהן יכולות להגיע לפלייאוף, סיום העונה באמצע אפריל ייחשב לכשלון.

תסריט אופטימי: קובי לא רק קולע 30 נקודות למשחק אלא גם מוסר 7 אסיסטים. אודום לא מסתבך, מחמיץ רק 10 משחקים בגלל פציעות ואפילו משחיל איזה שלשה מעת לעת, בעונה בהופכת אותו למועמד לאולסטאר. הלייקרס מנצחים 45 משחקים ומגיעים לפלייאוף מול סן אנטוניו. קובי מדגים למה סן אנטוניו לא מפחדים מאף קבוצה שבה לא משחק קובי, ומדיח את האלופה המיועדת בסיבוב הראשון.

תסריט פסימי: קובי משחק עם עצמו. אודום משחק עם בנות העיר ועם נציגי עלה ירוק (ועולה לניידת). דיבאץ', מפברואר, משחק רק שש בש. הלייקרס מנצחים 30 בקושי, ולא יכולים להוציא את הראש בעיר, כשגם הגב של הקליפרס מחייך אליהם ממעלה הטבלה.

תחזית: קובי משחק בעיקר עם עצמו. אודום שומר על התנהגות ספורטיבית ומבהיר סופית שהוא שחקן-שחקן. הלייקרס מגרדים 40 וקצת נצחונות ומתגנבים לפלייאוף.

צאקי אטקינס
פ. גארד
1.80 מ', 72 ק"ג
נולד: 14/08/1974
עונה שביעית בליגה (שנה באורלנדו, ארבע וחצי בדטרויט, וחצי בבוסטון).
עונה אחרונה: 8.4 נק', 3.5 אס' ו-0.7 חט' ב-24 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-64 משחקים.

סאשה וויאצ'יץ' (סלובניה)
פ.גארד
2.00 מ', 96 ק"ג
נולד: 08/03/1984
רוקי (בחירה 27 בדראפט האחרון)

טייר בראון
פ. גארד
1.88 מ', 86 ק"ג
נולד: 03/06/1979
עונה רביעית בליגה (יוסטון, קליבלנד, ניו אורלינס. חלקי עונה בכ"א)
עונה אחרונה: 2 נק' ו-2.33 ריב' ב-5.7 דקות למשחק. שותף ב-3 משחקים.

קובי בראיינט
ש. גארד
1.97 מ', 99 ק"ג
נולד: 23/08/1978
עונה תשיעית בליגה (כולן בלייקרס)
עונה אחרונה: 24 נק', 5.5 אס' ו-5.5 רי' ב-38 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-65 משחקים.

קארים ראש
ש. גארד
1.97 מ', 97 ק"ג
נולד: 30/10/1980
עונה שלישית בליגה (כולן בלייקרס).
עונה אחרונה: 6.4 נק', 0.8 אס' ו-35% מהשלוש ב-17 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-72 משחקים.

קרון באטלר
ס. פורוורד
2.00 מ', 99 ק"ג
נולד: 13/03/1980
עונה שלישית בליגה (שתיים במיאמי)
עונה אחרונה: 9.2 נק', 4.8 רי' ו-1.9 אס' ב-30 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-68 משחקים.

דווין ג'ורג'
ס. פורוורד
2.02 מ', 108 ק"ג
נולד: 29/081/1977
עונה שישית בליגה (כולן בלייקרס)
עונה אחרונה: 7.4 נק', 4.0 רי' ו-1.4 אס' ב-24 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-82 משחקים.

לוק וולטון
ס. פורוורד
2.02 מ', 106 ק"ג
נולד: 28/03/980
עונה שנייה בליגה (לייקרס)
עונה אחרונה: 2.4 נק', 1.8 רי' ו-1.6 אס' ב-10 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-72 משחקים.

ג'ומיין ג'ונס
ס. פורוורד
2.02 מ', 98 ק"ג
נולד: 10/02/1979
עונה שישית בליגה (שנתיים בפילדלפיה, שנתיים בקליבלנד ושנה בבוסטון)
עונה אחרונה: 2.2 נק', 1.6 רי' ו-0.3 אס' ב-9 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-42 משחקים.

לאמאר אודום
פורוורד
2.07 מ', 104 ק"ג
נולד: 06/11/1979
עונה שישית בליגה (ארבע בקליפרס, אחת במיאמי)
עונה אחרונה: 17.1 נק', 9.7 רי' ו-4.1 אס' ב38 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-80 משחקים.

בראיין קוק
פ. פורוורד
2.05 מ', 105 ק"ג
נולד: 04/12/1980
עונה שנייה בליגה (לייקרס)
עונה אחרונה: 4.4 נק', 2.9 רי' ו-0.5 חס' ב-13 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-35 משחקים.

בראיין גרנט
פורוורד-סנטר
2.06 מ', 114 ק"ג
נולד: 05/03/1972
עונה 11 בליגה (שלוש בסקרמנטו, שלוש בפורטלנד, ארבע במיאמי)
עונה אחרונה: 8.7 נק', 6.9 רי' ו-0.5 חס' ב-30 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-76 משחקים.

סטניסלב מדבדנקו (אוקראינה)
פורוורד-סנטר
2.07 מ', 113 ק"ג
נולד: 04/04/1979
עונה חמישית בליגה (כולן בלייקרס)
עונה אחרונה: 8.3 נק', 5.0 רי' ו-0.3 חס' ב-21 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-68 משחקים.

כריס מיהם
פורוורד-סנטר
2.12 מ', 119 ק"ג
נולד: 16/07/1979
עונה חמישית בליגה (שלוש וחצי בקליבלנד, וחצי שנה בבוסטון)
עונה אחרונה: 6.3 נק', 5.4 רי' ו-0.8 חס' ב-18 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-76 משחקים.

ולאדה דיבאץ' (סרביה-מונטנגרו)
סנטר
2.15 מ', 117 ק"ג
נולד: 03/02/1968
עונה 16 בליגה (שבע בלייקרס, שתיים בשארלוט, שש בסקרמנטו)
עונה אחרונה: 9.9 נק', 5.7 רי' ו-5.3 אס' ב-29 דק' בממוצע למשחק. שותף ב-81 משחקים.

מאמן ראשי: רודי טומיאנוביץ', בן 56

מגיע ללייקרס אחרי 34 שנים עם היוסטון רוקטס, ה-12 האחרונות שבהן כמאמן ראשי. זכה בשתי אליפויות בשנים 94'-95', עם קבוצה שנבנתה על הסנטר הניגרי האקים (לימים חאכים) אולאג'ואן. מאזן קריירה לעונה הרגילה - 397:503. פלייאוף - 39:51.

פרש מאימון בסוף עונת 2003, לאחר שהתגלה כי הוא חולה בסרטן. אחרי שהבריא מהמחלה התכוון להאריך את פסק הזמן בשנתיים נוספות לפני שיחזור לאמן (בינתיים שימש כסקאוט בשביל יוסטון), אבל כשהלייקרס פנו אליו הוא החליט, כאמור, לקצר את ההפסקה.

ההיסטוריה המוקדמת שלו עם הלייקרס הייתה רעה מאוד. ב-9 בדצמבר 1977, בימיו כשחקן הרוקטס (פורוורד משובח), הוא ספג אגרוף, משהו אה-לה מייק טייסון, משחקן הלייקרס קרמיט וושינגטון, שגרם לו לסדק לו בגולגולת וחייב ניתוחים לשיקום הלסת וארובת העין. ההתאוששות מהפציעה נמשכה חמישה חודשים, אבל הוא חזר לשחק ברמה של אולסטאר.

רודי-טי נחשב למאמן אהוד על שחקנים, וקיימים חששות שהוא רך מדי בשביל לאמן שחקן בעל אגו כמו קובי. המלעיזים מבין המדווחים מאימוני ההכנה של הלייקרס, העידו כי המערכים שמתרגלת הקבוצה הם לא המערכים של טומג'אנוביץ', אלא אלה של קובי.

מדובר במאמן שדוגל במשחק מהיר, המתבסס על כמה עקרונות פשוטים - העמדת שחקן בעמדה המועדפת עליו, בידודים לשחקני האחד-על-אחד ופרישת קלעים המוכנים לטווח משלוש את הכדורים שיגיעו במקרה של עזרה על השחקן המבודד. עם זאת, את ההצלחה שלו ביוסטון הוא רשם עם קבוצה שהיתה בנויה על גבוה דומיננטי בשני צדי המגרש. לאחר עזיבתו של אולאג'ואן וטרם הגעתו של יאו, הקבוצה שלו, שהיתה בנויה על הגארדים פרנסיס ומובלי, לא הגיעה לשומקום.

יהיו עזר כנגדו:
פרנק המבלן (היה עוזר מאמן של פיל ג'קסון בחמש שנים האחרונות (וקודם לכן בשיקגו)
לארי סמית (בעונה שעברה עוזר מאמן באטלנטה, שימש עשר שנים עוזר מאמן של טומג'אנוביץ' ביוסטון)
מייק וולס ומלוין האנט (הצטרפו מהצוות המקצועי של יוסטון)
כריס בודייקן (היה אחראי הוידאו של הלייקרס ב-11 השנים האחרונות. וכבר אמרנו לכם שבהיסטוריה של הלייקרס זה תפקיד שאין לזלזל בו)