לאלי אוחנה נמאס. קשה לחשוב על אפשרות אחרת, שתסביר את היציאה הפומבית החריפה שלו השבוע נגד אוהדי בית"ר. בהיותו חלק מבית"ר כבר שלושה עשורים, אוחנה פגש לא פעם את הפנים המכוערות של אוהדי הקבוצה. האלימות שלהם, פיסית ומילולית, תמיד היתה חלק מרכזי במועדון, אבל אוחנה ידע להיזהר. ברוב המקרים גם היה לו די קל, כי הביקורת לא כוונה אליו. אוחנה נהנה מחסינות, שלא היתה מנת חלקו של אף גורם אחר בקבוצה: מנהל, עסקן, מאמן או שחקן. עבור אוהדי בית"ר הוא היה יישות נפרדת.
החזרה לבית"ר בעונה שעברה, היתה בסימן התחדשות. בעיקר ביציעים. אוחנה היה שווה למאיר פניג'ל ושות' הרבה שקט תעשייתי. הקהל חזר ותמך ללא תנאי, עד שלפעמים זה כבר נראה מוזר. הטיעונים האובייקטיווים של אוחנה - יותר מדי צעירים, תקציב דל, סגל שנבנה מתוך אילוצים, קבוצה שהמטרה שלה היא רק לשרוד - התקבלו בלי שום ערעור. אבל אולי, מבלי שאוחנה יידע, הפרגון היה על תנאי.
הציפייה היתה שהעונה הנוכחית תהיה אחרת. הפעם אוחנה לא דיבר על הישרדות, אלא על כך שבית"ר צריכה להיאבק על מקומות 6-2. לא בגלל שהסגל שלו טוב יותר, אלא בגלל שגם הוא צריך משהו שידרבן אותו במעט. ולא שזה יעשה לו את היום. אוחנה כבר הבהיר כי המטרה לשמה הגיע לתחום האימון היא זכייה בתארים, ועדיף אליפות. מקומות 6-2 הם בבחינת נחמת עניים עבורו. אוחנה לא בורח מאחריות נוכח בית"ר המקרטעת, אבל הוא באמת ובתמים לא מייחס לתפקיד המאמן חשיבות כל כך מכרעת. "שחקנים עושים מאמן גדול, לא מאמן עושה שחקנים גדולים", זה משפט שהוא חוזר עליו בהקפדה. אפשר לומר שהעמדה הזאת נוחה לו כעת בהיותו מאמן, אבל צריך לזכור שאת הדברים אומר שחקן לשעבר שעבד עם המאמנים הכי טובים שהיה לכדורגל הישראלי (שווייצר, קשטן, שרף) והעולמי להציע (אד דה מוס במכלן).
אולי פשוט נמאס?
בשבוע שאחרי התבוסה לסכנין בכל זאת החל משהו להיסדק. "תראה מה הם עשו ליוסי מזרחי", הוא אמר. מתריס, מבוהל, לא ברור מה יותר נכון. מזרחי הוא המיתוס השני הכי גדול בין אוהדי בית"ר אחרי אוחנה, אבל זה לא עמד לו כאשר אימן את הקבוצה בעונת 2001/02. לא זכרו אז שהוא לקח קבוצה שבקושי פתחה את העונה והיתה על סף כליה כלכלית ומקצועית, ואחרי 17 מחזורים שלחו אותו הביתה. לא במקרה אוחנה נזכר בו.
אחרי הגליץ' של אוחנה על אוהדי בית"ר, יהיה מעניין לראות איך יקבל אותו היציע המזרחי בשבת, עוד הרבה לפני שיסתיימו 90 הדקות מול מכבי ת"א. הטיפול האינטנסיווי של המשטרה בנושא לא יוסיף לאוחנה תומכים, והנחרצות של ההנהלה היא בעניין המלחמה באלימות. פניג'ל והאחרים לא אמרו אפילו משפט אחד, ברור או כזה ששווה בכלל לנתח, על כך שאוחנה יאמן עד סיום העונה. ניר קלינגר כבר יצא ממצב דומה, הרבה בזכות תמיכה נחרצת של הרציקוביץ', אבל בעיקר כי לא היה מוכן להרים ידיים. קשה להשתכנע שאוחנה רוצה את בית"ר עד כדי כך. מעניין עוד יותר לראות עד כמה אוהדי בית"ר עדיין רוצים אותו. הרזומה שלהם כולל פיטורי לא מעט מאמנים מוצלחים, אבל עד היום הם לא נגעו בסמל הכי גדול. השאלה אם אוחנה עדיין כזה עבורם, או שהחל מהשבוע הוא רק מאמן.