מחממים את הפארקט: אינדיאנה פייסרס

נפתח בדבר המערכת:

אנחנו ממשיכים בפרוייקט פתיחת העונה המסורתי שלנו, בו נסקור בזו אחר זו את 30 קבוצות הליגה. העונה, למי שפספס, נפתחת ב-2 בנובמבר (אור ליום רביעי הקרוב בישראל).

ברוכים הבאים לפרק 27, בו רונן קרני יריץ אותנו בשדות של המדינה הכי חולת הופס בארצות הברית. את העונה שעברה, הקבוצה שלה גמרה עם המאזן הכי טוב בליגה. השנה היא רוצה גם אליפות. תיהנו.

(הכתבה הבאה בסדרה - על הלוס אנג'לס לייקרס - תפורסם בצהרי יום ראשון)

נוסדו בשנת 1967 ופעילים מאז תחת אותו שם באינדיאנפוליס. אחרי שלוש אליפויות ב-ABA, הצטרפו ל-NBA עם האיחוד בין הליגות ב-1976. באינדיאנפוליס פעלו קודם לכן שתי קבוצות NBA: האינדיאנפוליס ג'טס, שהופיעו בליגה עונה אחת ב-1948/49 והאינדיאנפוליס אולימפיאנס, שהחזיקו מעמד רק קצת יותר, מ-1949 עד 1953.

אליפויות: 0
אולם: קונסקו פילדהאוס, 18,345 מקומות.

ב-13 השנים הראשונות שלהם בליגה רשמו רק עונה אחת עם מאזן חיובי ורק בתחילת שנות ה-90', לאחר הגעתם של רג'י מילר וההולנדי הארוך ריק סמיתס, הפכו לכוח משמעותי בליגה. בין 1994 ל-2000 הגיעו 5 פעמים לגמר המזרח, כשבאחרונה שבהן, תחת לארי בירד כמאמן, המשיכו לסדרת הגמר של הליגה, שם הפסידו 4:2 ללייקרס. אבל בירד מאס מהר בתפקיד המאמן, ועם אייזיאה תומאס על הקווים, הופיעו הפייסרס שלוש פעמים ברציפות בפלייאוף, אבל לא עברו את הסיבוב הראשון.

אינדיאנה היא מדינה שחיה ונושמת כדורסל - ולא את אבק הכוכבים והשואו של ה-NBA, אלא את משחק הכדורסל, וזה בא לידי ביטוי הכי טוב בטירוף שהולך סביב ליגות וטורנירי התיכונים. תשעה מעשרת אולמות כדורסל התיכונים הגדולים ביותר בארה"ב (בין 7,000 ל-10,000 מקומות - ואנחנו מדברים על כדורסל תיכונים) נמצאים במדינה החקלאית רחבת הידיים ובבתי הספר היסודיים שיעורי כדורסל הם חלק מתכנית הלימודים כבר מכתות א'.

הצמא לתארים, שברמת ה-NBA לא הורווה לעולם, הביא לאחרונה את מגזין הספורט-אילוסטרייטד, לדון בסוגיית הפייסרס. לאחר זכייתם של הרדסוקס מבוסטון ב-וורלד סירייס" של הבייסבול והסרת קללת הבמבינו בת 86 השנה - מיתוס שנוצר עם העברתו של השחקן האגדי בייב רות' לניו יורק, ישבו ובדקו עכברי הספורט איפה אפשר עדיין למצוא קבוצה מקוללת בספורט האמריקאי. אינדיאנה מונתה כיורשת לבוסטון ובמקום הבמבינו הוכתר המיתוס החדש בשם - "קללת טום אואנס". הרקע: אחרי הופעת הפלייאוף הראשונה של הקבוצה (1981), עזב הסנטר ג'יימס אדוארדס שהיה שחקן חופשי, ושפמו עמו. בנסיון לחזק את הקבוצה, ויתרו הפייסרס על בחירת הסיבוב הראשון שלהם ב-1984 והעבירו אתה לפורטלנד תמורת שחקן בשם טום אואנס. לא פלא שאתם לא מכירים את השם. הבחור החזיק מעמד עונה אחת בקבוצה, בה קלע 10.5 נק' למשחק. פורטלנד נשארה עם בחירה מספר 2 בדראפט 84'. מי שלימים כונה הביית רות' של הכדורסל, בחור בשם מיקל ג'ורדן, היה פנוי אז לקטיפה (יוסטון לקחה את אולאג'ואן ב-1). זה שפורטלנד לקחה את הסנטר סם בואי זה כבר חומר לסיפורי מד"ב - אינדיאנה נשארה עם מחשבות 'מה היה אם'. דוני וולש, נשיא הקבוצה, נשאל על העניין ואמר כי אם הוא היה אחראי על הטרייד - "לא יודע מה הייתי עושה". קללה או לא קללה (בינינו, רק האמריקאים מסוגלים לתפור כזה סיפור קלוש), באינדיאנה מנסים הכל לאורך השנים כדי לשנות את מזלם, כולל שבע החלפות של מדי המשחק (בוסטון, לשם השוואה, כמעט לא שינתה את המדים מימי ראסל). לאליפות זה בינתיים לא הספיק, אבל בעונה האחרונה נראה היה שאולי זאת רק שאלה של זמן.

מאזן 21:61, הטוב בליגה. בפלייאוף, הגיעו עד לגמר המזרח ונעצרו בהפסד 4:2 לדטרויט.

רגע השינוי הגיע כבר בקיץ, עם חזרתו לקבוצה של לארי בירד. מי שהיה אגדת כדורסל באינדיאנה לפני שהגיע ל-NBA, הפך לכזה בכדורסל המקצועני במדי הבוסטון סלטקיס והביא את הפייסרס הכי קרוב לתואר אליפות כמאמן, קיבל על עצמו את תפקיד הנשיא המקצועי, לצד דוני וולש הוותיק, שזז קצת הצידה. מהר מאוד, למרות שהכחיש תחזיות כאלו, שלח בירד את קואץ' אייזיאה לדרכו ומינה במקומו את בן טיפוחיו, ריק קרלייל. קרלייל, ששיחק לצד בירד בבוסטון ושימש כעוזרו בשלוש השנים שלו על הקווים באינדיאנה, הגיע אחרי שנתיים מוצלחות בדטרויט, כולל בחירה למאמן העונה, בסיומן פוטר על רקע "יחסי אנוש" - וכנראה כדי לפנות מקום ללארי בראון.

ג'רמיין אוניל קיבל חוזה מקס' (ל-7 שנים), שכדי לממנו נאלצו הפייסרס להיפרד מהפורוורד-סנטר בראד מילר, שעבר לסקרמנטו ובמקומו הגיע הפועל השחור לאותה עמדה, סקוט פולארד.

הסגל העמוק של אינדיאנה, שנעלם קצת בתוך האין-שיטה של תומאס, התרגל מהר למדי להעלאת רמת המשמעת - מחוץ למגרש ועליו. סביב היכולת ההגנתית של אוניל ובעיקר רון ארטסט, והיתרון ההתקפי של ג'רמיין באחד-על-אחד מול כל שחקן פנים במזרח, הריץ קרלייל סגנון משחק מבוקר ומסודר, שבניגוד לעונות הקודמות, בהן נעצרו הפייסרס אחרי פתיחה חזקה, סחב אותם במלוא הקיטור עד המשחק ה-82. במשחק חצי המגרש הזה, ירד ממוצע הנקודות של אינדיאנה מ-96.8 העונה הקודמת ל-91.5, אבל זה של היריבות ירד עוד יותר, מ-93.3 ל-85.6 (שלישי בליגה).

רג'י מילר המשיך להזדקן ורשם את ממוצע הקליעה הנמוך בקריירה שלו, עם 10 נק' למשחק (כמו בעונת הרוקי שלו, אז שיחק פחות דקות), ועמדת הפוינט גארד יצרה קצת חור כשג'מאל טינלסי התאושש רק באמצע העונה מפציעה, אבל הכל החזיק מעמד על הציר אוניל-ארטסט, שהשתדרג לאחד הצמדים החזקים בליגה. המספרים של אוניל, אחרי כמה עונות של התקדמות, קצת נעצרו, אבל התרומה ההגנתית שלו השתפרה משמעותית וארטסט נתן את העונה הטובה בקריירה שלו, עם ממוצעי שיא בנק' (18.3), ריב' (5.3) ואס' (3.7). העונה של ארטסט קנתה לו תואר אישי ראשון - שחקן ההגנה של העונה, והופעה ראשונה במשחק האולסטאר. בחירתו לחמישייה השלישית של העונה, לצד בחירתו של אוניל לחמישייה השניה, סימנה את הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקבוצה בה יש לה שני נציגים בנבחרת העונה.

בפלייאוף, מחסום הסיבוב הראשון נפל לאחר טיול (מביך לליגה) מול בוסטון, שנגמר ב-0:4 עם הפרש ממוצע של 17 נק' למשחק. בחצי גמר עבדו הפייסרס קצת יותר קשה מול מיאמי העיקשת, אבל סגרו עניין עם 2:4 ואז הגיע הקרב מול יחידת הקומנדו של הפיסטונס. ארבעת המשחקים הראשונים התחלקו 1-1, כשקרלייל מנצח משחק אחד בזכות הורדה מפתיעה של קרוז'ר מהמדף, אבל במשחק החמישי, באינדיאנה, נגמרו לקואץ' השפנים. אוניל שבקושי דרך על הברך (למרות שסירב להשתמש בזה כתירוץ) וארטסט, שנראה עצבני, לא הצליחו להרים את הקבוצה לרמת האנרגיה של דטרויט, ועם משחק גדול של ראשיד וואלאס ובעיקר ריפ המילטון, ניצחו הפיסטונס 65:83 - בחוץ. עד למשחק השישי הספיק ארטסט להבריז מאימון, לפספס טיסה ולא להגיע גם לאימון הקליעות בבוקר המשחק. הפייסרס נלחמו, אבל בסיומו של עוד משחק בלוקים (69:65), המשיכה דטרויט לפרק את הלייקרס ואינדיאנה יצאה לחופשת הקיץ.

נתוני הקהל מספרים את הסיפור הרגיל בעיר ומדינה שנושמים כדורסל, אבל מעדיפים את זה של החובבנים הצעירים. ממוצע הצופים למשחקי הבית עלה רק במעט עם השיפור בתוצאות - 16,556 (15 בליגה) למשחק לעומת 16,352 בעונה הקודמת, כשהתפוסה הממוצעת עמדה על 89.5 אחוזי תפוסה (13 בליגה). בחוץ, התוצאות דיבור יותר וממוצע התפוסה עלה מ-86.6 ל-90.4 אחוז (7 בליגה).

אחד הסגלים הכי עמוקים בליגה עבר שינויים מועטים הקיץ. המרכזי שבהם - העברתו של השחקן השישי אל הרינגטון לאטלנטה, תמורת סטיבן ג'קסון, אקס אלוף במדי סן אנטוניו, שהגיע אחרי עונה של מספרים יפים עם ההוקס. הרינגטון, פורוורד סווינגר (3-4), שהבין כי לא יקבל את המקום בחמישייה שהוא כל כך רוצה, העדיף לשחק בלואו-לייף של קבוצה ולהראות לכולם מה הוא יכול לעשות, באינדיאנה החליטו שהם חייבים לחזק את הקליעה מבחוץ ולבסס דור המשך לרג'י קשישא וקיבלו את ג'קסון (סטיבן, לא סטפן - למרות איך שזה כתוב), שיכול לשחק בעמדות 2-3. במשחקי טרום העונה, נראה הבחור יעיל מאוד.

ג'ונתן בנדר, שהתחיל לגלות סימנים שהוא יודע מה לעשות עם הכשרון והאורך (2.16 מ'), אמור לקבל חלק גדול מהדקות של הרינגטון ובקיץ הוסיף כמה ק"ג של שרירים - גם לרגליו הדקות. מישהו סיפר שאפילו ראה אותו משחיל שלשה. בדראפט, עם הבחירה האחרונה בסיבוב הראשון (29), לקחו הפייסרס את הסנטר בן ה-22 דייויד הריסון, במה שנחשב עיני רבים כאחת הגניבות של הקיץ. הריסון יצטרך כנראה עוד שנה-שנתיים כדי שיהיה מסוגל לתרום ברמה של ה-NBA, אבל בקיץ הוא השאיר רושם טוב ויש סיכוי שנראה אותו מקבל יותר מפירורי דקות, בטח לאור ההתפתחויות הרפואיות בקבוצה.

בפוינט, ג'מאל טינסלי האריך חוזה בשש שנים. המחליף שלו, אנתוני ג'ונסון, שהיה בק-אפ סולידי אשתקד, קיבל חוזה לעוד עונה, וגם אדי גיל, פוינט גארד שלא ראה הרבה פארקט בשלוש עונותיו בליגה, הובא כדי לתת קצת עומק לעמדה במקום קני אנדרסון הוותיק שמצא חוזה באטלנטה.

אבל הסיפור הכי חם בקיץ של אינדיאנה זה הקצב בו הפייסרס נפצעים. תמונת מצב:

1. רגי' מילר (טרי מהלילה): שבר ביד שמאל. יחמיץ לפחות חודש. מילר, שנכנס לעונה ה-18 שלו בליגה ובקבוצה, רמז הקיץ כי זאת תהיה השנה האחרונה שלו כשחקן, למרות שיש לו אופציה לעונה נוספת.

2. ג'רמיין אוניל: פציעה בכף הרגל. יחמיץ כנראה את השבוע או השבועיים הראשונים של העונה.

3. אנתוני ג'ונסון: שבר את היד במשחק קדם עונה ויחמיץ 4-6 שבועות.

4. ג'ף פוסטר: עבר ניתוח קל בברך. בחוץ ל-4 עד 6 שבועות גם הוא.

5. ג'ונתן בנדר: פציעת ברך. צפוי להיות כשיר לפתיחת העונה.

6. הסנטר הרוקי דייויד הריסון: נפגע בכתף במהלך משחק, כנראה יהיה כשיר לפתיחת העונה.

7. רון ארטסט: סוחב קצת ברך, אבל אצלו בעיית הבריאות היא לא בצד הפיזי - ועד נחזור לעניין.

החמישייה המתוכננת לעונה:
פ. גארד: טינסלי (ג'ונסון, גיל)
ש.גארד: מילר (ג'קסון, ג'ונס)
ס.פורוורד: ארטסט (בנדר, ג'קסון)
פ.פורוורד: אוניל (קרוז'ר)
סנטר: פוסטר (פולארד, הריסון)

החמישייה שכנראה תפתח את העונה: טינסלי, ג'קסון, ארטסט, קרוז'ר, פולארד.

1. מה בדיוק מנסים וולש ובירד לעשות? ראשית, לוולש, שרק בשנים האחרונות בנה את הקבוצה שלו בזכות שני טריידים בהם קיבל כוכבים מתהווים בעבור צרות ישנות - אוניל (מפורטלנד תמורת דייל דייויס) וארטסט (משיקגו, עם בראד מילר, תמורת ג'יילן רוז וטראיבס בסט), מגיע קרדיט שהוא יודע מה שהוא עושה, גם אם לנו קצת קשה להבין. החורים הברורים של הקבוצה הם בפוינט, שם טינסלי - למרות חידוש החוזה - עדיין לא הצליח לשכנע לגמרי, ובסנטר. אוניל התחנן הקיץ בקול רם ("אני אוהב את ג'ף פוסטר, אבל..."), שינסו לההביא את דאמפייר, אבל לא הציע לשלם את החוזה. באינדיאנה אומרים שהם מרגישים שבנדר עומד סופסוף לפרוץ ומוכנים מראש לאצבעות שיופנו אליהם כשהרינגטון יפגיז שורת אולסטאר באטלנטה. מילר לא הולך להיות הרבה זמן בסביבה, וגם השנה, למרות שהמקום בחמישייה שלו, בטח יקבל פחות דקות (ובטח ובטח אחרי הפציעה הטריה). ג'קסון, אתלט בעל יד מצויינת, הובא כדי לרשת את מקומו בהדרגה, אבל גם פרד ג'ונס, שעשה התקדמות בעונה האחרונה (הזכיה בתחרות ההטבעות הזניקה לו את הבטחון), מקבל הבטחות שבונים עליו לטווח האורך ויצטרך דקות בעמדת השוטינג גארד כדי להמשיך להתקדם. התפקוד האידיאלי של בנדר הוא בעמדת הסמול, שם נמצא כמובן גם ארטסט, שכמו ג'קסון יכול לשחק גם בעמדת הגארד השני. בקיצור - בערך שני שליש מהכשרון בקבוצה יצטרך להסתפק בשתי חמישיות מדקות המשחק (בעמדות 2-3), מה שמחזק, לפחות אצלי, את התחושה, שימיו של רון ארטסט באינדיאנה אינם ארוכים.

2. מה הפת-רון? קרלייל, בירד ושות' התקשו לבלוע את התנהגותו של ארטסט ערב אותו משחק 6 ולמרות שכלפי חוץ שיחררו הצהרות מעריכות כלפיו, חיפשו טרייד. לפי ידיעות בעיתונות, הפייסרס היו מוכנים להעביר אותו לסקרמנטו תמורת פג'ה שביקש טרייד, אבל העסק לא יצא לפועל. ארטסט, בן 24, הוא גוש של שרירים וכשרון, שהבחירה שלו לשחק העונה בגופיה מספר 91 - אקס דניס רודמן, עוזרת להבין את מי הכי מזכיר הראש משוחרר ההברגות שלו. העונה הגדולה שלו רק החישה את זרימת הנוזל הצהבהב למערכת הפיקוד, ובקיץ הוא הפציץ עם ההצהרה: "אני הייתי צריך לקבל את ה-MVP של העונה הרגילה, כי הייתי השחקן הכי טוב בקבוצה עם המאזן הכי טוב בליגה". מילא זה שכדי להצביע לו לפני KG צריך היה אספקת סמים איכותיים במיוחד, אבל לפתוח - ככה סתם - חזית מול הגו-טו-גאי של הקבוצה, ג'רמיין אוניל - בשביל מה? זהו, שאצל אחד כמו ארטסט אי אפשר תמיד למצוא הסברים רציונליים להתנהגות. לעומת רודמן, ארטסט הוא גם שחקן התקפה מוכשר, אלא שגם פה נראה כי הוא בטוח בעצמו קצת יותר מדי, ואם משחקי הטרום עונה מרמזים משהו, הרי שאת המטווחים שהרשה לעצמו בעונה שעברה מעת לעת, הוא הולך לנסות לעתים יותר קרובות השנה. הבחור יכול לשתק כמעט לבד קו אחורי של קבוצה, אבל עד שיתבגר (אם לא יאבד את זה לגמרי בדרך), זה כמו רודיאו - רק שפה צריך להישאר על גבו המשתולל לעונה שלמה + פלייאוף, לא לכמה עשרות שניות. בקיצור - אם הפייסרס מוצאים מישהו שמוכן לקחת את הסיכון ויכול לתת להם תמורה רצינית, בעיקר לעמדת הפוינט או הסנטר, הם יילכו על זה. אם לא - קדימה, רודיאו.

3. מסדר הפצועים. בעיית העומק של הפייסרס - משהו כמו יתרון הנומך של מיקי ומוטי בזמנו, תהפוך בתחילת העונה ליתרון מוחלט, כשהפייסרס יצליחו להעמיד קבוצה מנצחת גם עם חצי סגל מושבת. מצד שני, אחרי שהמחליפים יראו למה הם מסוגלים, יהיה להם עוד יותר קשה לבלוע את החזרה לספסל אחרי זה. באותו עניין - אולי השורה הסטטיסטית שיעמיד ארטסט תעזור לקבוצה לקבל עבורו עסקה טובה, או - במקרה שהוא יילך לאיבוד, זה יסדר לו את הבורג לזמן מה ויעזור לו להבין שבלי אוניל באמצע הוא יכול לדבר טראש עד מחר וזה לא יביא אותו לשומקום.

4. האם טינסלי מסוגל לסתום למדברים על הצורך בפוינט את הפה? החלק הראשון של עונת הרוקי שלו גרר השוואות לכמה מהשחקנים היותר טובים ששיחקו בעמדה. מאז - עצירה, גם בגלל פציעות. אם העונה הוא לא יחדש קו עליה תלול, כנראה שיותר מרכז סולידי כבר לא ייצא ממנו, אבל מגיע לו לפחות סימן השאלה.

5. העמידות של אוניל. אפשרות פציעה היא סימן שאלה בנאלי שאפשר להציב מעל כל שחקן, אבל אוניל סוחב מעמסה אדירה בקרבות הפנים, והמשחק הקשוח שלו, שלא מגובה במאסה מהסוג של אוניל אחר, נתן את אותותיו בשלהי הפלייאוף האחרון ואת העונה הזאת הוא כבר מתחיל פצוע. בלעדיו, יסביר לכם פאט-ג'ימי, זה סרט אחר לגמרי - בוליווד סטייל.

המטרה: מה נראה לכם עבור קבוצה שכוכביה נמצאים באמצע שנות ה-20 ובעונה שעברה רשמה את המאזן הטוב בליגה?

מאחר וקשה לדבר על טריידם היפוטתיים, אתעלם מהאפשרות של עסקה על ארטסט לצורך התחזיות.

התסריט האופטימי: צוות המחליפים מעביר את הקבוצה דרך נהר הפציעות של החודש-חודשיים הראשונים של העונה. ארטסט מודה שהוא מתעייף ומחכה לחזרה של אוניל וזה, כשהוא חוזר, נשאר בריא ורענן עד לסיום. בנדר הופך ליתרון מיס-מאץ' שגדול אפילו על לארי בראון. היכולת של טינסלי מבהירה שהחור היחידי של הקבוצה הוא בסנטר, אבל עם שפע התשובות בעמדות האחרות, זה מספיק לעוד עונה של 60+ נצחונות והמאזן הטוב בליגה.

התסריט הפסימי: ארטסט שקוע במסע להוכחת טיעון העליונות שלו מהקיץ, בעוד אוניל מוציא חצי מהאנרגיה שלו בנשיכת שפתיים כדי להתגבר על הכאבים. בנדר מככב בקמפיין של סטרן להעלאת גיל הכניסה לליגה ל-20, וטינסלי מתייצב כסתם פוינט גארד. עם ים הכשרון באינדיאנה והתחרות הבינונית במזרח, זה מספיק גם במקרה הכי גרוע ל-45 נצחונות ואפילו סיכוי ליתרון ביתיות בסיבוב הפלייאוף הראשון.

התחזית: האמת שסוגית ארטסט כל כך מורכבת בעיניי, שממרחק אוקיינוסים קשה לתת יותר מהימור. ובכל זאת, אנבא פתיחה לא יציבה שתימשך גם בעת סידור ההיררכיה מחדש עם חזרת הפצועים. קרלייל יעשה סדר ואחרי האולסטאר זה ישתפר לרמה שתספיק ל-50 נצחונות, מה שיבטיח מקום שני בבית האטלנטי אחרי דטרויט ובשל שיטת הבתים החדשה ומקום רביעי בדירוג הפלייאוף. גם בתסריט האופטימי, לא נראה לי שאינדיאנה תהיה מוסגלת לעמוד מול הספרס בסדרת גמר.

(למי שלא בקיא במבנה החדש. הסברון: שלושה בתים בכל איזור. מנצחות הבתים תקבלנה באופן אוטומטי את הדירוג 1-3 בכניסה לפלייאוף, כשהסדר ביניהן ייקבע לפי המאזנים. 5 הנותרות תדורגנה לפי המאזנים העונתיים. בכל סדרה, יתרון הביתיות נקבע על פי המאזן, לא על פי הדירוג)

ג'מאל טינסלי
פ.גארד
1.91 מטר, 89 ק"ג
נולד: 28/02/1978
עונה רביעית בליגה (שלוש עונות באינדיאנה)
עונה אחרונה: 8.3 נק', 5.8 אס' ו-2.6 ריב' ב-26.5 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-52 משחקים.

אנתוני ג'ונסון
פ.גארד
1.91 מ', 86 ק"ג
נולד: 02/10/1974
עונה שמינית בליגה (עונה בסקרמנטו, שנתיים באטלנטה, חצי עונה באורלנדו, חצי עונה בקליבלנד, שנתיים בניו ג'רזי ועונה באינדיאנה).
עונה אחרונה: 6.2 נק' ו-2.8 אס' ב-21.9 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-73 משחקים.

אדי גיל
פ.גארד
1.83 מטר, 86 ק"ג
נולד: 16.08.78
עונה רביעית בליגה (ניו ג'רזי, ממפיס ופורטלנד עונה כ"א)
עונה אחרונה: 2.3 נק' ב-7.1 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-22 משחקים.

רג'י מילר
ש. גארד
2.01 מטר, 89 ק"ג
נולד: 24.08.65
עונה 18 בליגה (17 עונות באינדיאנה)
עונה אחרונה: 10 נק', 3.1 אס' ו-2.4 ריב' ב-28.2 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-80 משחקים.

פרד ג'ונס
ש. גארד
1.93 מטר, 99 ק"ג
נולד: 11.03.79
עונה שלישית בליגה (שנתיים באינדיאנה).
עונה אחרונה: 4.9 נק' ו-2.1 אס' ב-18.6 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-81 משחקים.

סטיבן ג'קסון
גארד-פורוורד
2.03 מטר, 99 ק"ג
נולד: 05.04.78
עונה חמישית בליגה (עונה בניו ג'רזי, עונתיים בסן אנטוניו ועונה באטלנטה)
עונה אחרונה: 18.1 נק', 4.6 ריב' ו-3.1 אס' ב-36.8 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-80 משחקים.

רון ארטסט
ס.פורוורד
2.01 מטר, 112 ק"ג
נולד: 13.11.79
עונה שישית בליגה (בשיקגו ואינדיאנה, שנתיים וחצי כ"א)
עונה אחרונה: 18.3 נק', 5.3 ריב' ו-3.7 אס' ב-37.2 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-73 משחקים.

ג'יימס ג'ונס
ס.פורוורד
2.03 מטר, 97.5 ק"ג
נולד: 04.10.80
עונה שנייה בליגה (עונה אחת באינדיאנה).
עונה אחרונה: 1.2 נק' ב-4.3 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף בשישה משחקים.

ג'ונתן בנדר
פורוורד
2.13 מטר, 99 ק"ג
נולד: 30.01.81
עונה שישית בליגה (חמש עונות באינדיאנה).
עונה אחרונה: 7 נק' ו-1.9 ריב' ב-12.9 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-21 משחקים.

אוסטין קרוז'ר
פ.פורוורד
2.08 מטר, 110 ק"ג
נולד: 01.05.75
עונה שמינית בליגה (שבע עונות באינדיאנה)
עונה אחרונה: 5 נק' ו-3.2 ריב' ב-13.6 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-77 משחקים.

ג'רמיין א'וניל
פורוורד-סנטר
2.11 מטר, 110 ק"ג
נולד: 13.10.78
עונה תשיעית בליגה (פורטלנד ואינדיאנה, 4 עונות כ"א)
עונה אחרונה: 20.1 נק', 10 ריב' ו-2.55 חסימות ב-35.7 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-78 משחקים.

סקוט פולארד
פורוורד-סנטר
2.11 מטר, 120 ק"ג
נולד: 12.02.75
עונה שמינית בליגה (עונה בדטרויט, חמש עונות בסקרמנטו, עונה באינדיאנה)
עונה אחרונה: 1.7 נק' ו-2.7 ריב' ב-11.1 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-61 משחקים.

ג'ף פוסטר
פורוורד-סנטר
2.11 מטר, 110 ק"ג
נולד: 16.01.77
עונה שישית בליגה (חמש עונות באינדיאנה)
עונה אחרונה: 6.1 נק' ו-7.4 ריב' ב-23.9 דקות בממוצע למשחק. סה"כ שותף ב-82 משחקים.

דייויד הריסון
סנטר
2.13 מטר, 123 ק"ג
נולד: 15.08.82
רוקי (בחירה 29 בדראפט האחרון. שיחק שלוש עונות במכללת קולורדו. בעונתו האחרונה קלע 17.1 נק' בממוצע למשחק)

ג'ון אדוארדס
סנטר
2.13 מטר, 125 ק"ג
נולד: 31.07.81
רוקי (שיחק במכללת קנט סטייט. לא נבחר בדראפט והוחתם לאחר מבחנים)

מאמן ראש: ריק קרלייל

בן 45, עונה שנייה בתפקיד.

את משרת המאמן הראשי הראשונה שלו קיבל בדטרויט לפני שלוש שנים. עם סגל שנחשב למוגבל וסביב היכולת ההגנתית של בן וואלאס, יצר קרלייל תלכיד קבוצתי מגובש ולוחמני, שהחזיר את הפיסטונס לאווירת ימי הבאד-בויז. בשתי עונותיו עם הקבוצה רשם מאזן זהה של 50 נצחונות, כאשר בראשונה שבהן זה קנה לו את תואר מאמן העונה הליגה ובשניה המשיך עד לגמר המזרח (4:0 לנטס). בתום השנתיים פוטר במפתיע על ידי הנהלת הפיסטונס, ששיחררה חצאי אמירות על כך שסבל מיחסים לא טובים עם חלק מהשחקנים ובעיקר - הרגיז כמה מלובשי החליפות בדיס-ריספקט כלפיהם. זה כנראה התירוץ הכי טוב שמצאו כדי לפטר מאמן מנצח שקידם את הקבוצה שלהם -צעד שנחשב לא לגיטימי בתרבות הספורט בארה"ב - כדי לפנות מקום ללארי בראון שעזב את פילי.

כחסיד הטקטיקה על פיה, כשהסקור נמוך אתה תמיד בתמונה, הפך קרלייל גם את אינדיאנה לקבוצה שחושבת קודם כל הגנה ואת רון ארטסט לאולסטאר.

את קריירת האימון שלו התחיל כעוזר בני ג'רזי ופורטלנד, לפני שהמשיך לשלוש שנים מוצלחות תחת לארי בירד באינדיאנה. כשעזב, המליץ בירד לוולש למנות את קרלייל במקומו, אבל וולש העדיף את ההילה של אייזיאה תומאס.

כשחקן, עשה הניו יורקר במקור קריירה בת שלוש שנים כגארד מחליף בסלטיקס, בכולן הגיע לסדרת הגמר וב-1986 זכה באליפות. חוץ מהטבעת הוא קנה לו מעריץ וסנדק בשם לארי בירד, ועל החיבור הזה כבר דיברנו.

יהיו עזר כנגדו:
מייק בראון (עונתו ה-13 בליגה והשנייה בקבוצה כעוזר. לפני כן שימש כעוזר בסן אנטוניו, כשזכתה באליפות ב-2003)
קווין אוניל (שימש כעוזרו של קרלייל בפיסטונס במשך שנתיים ובעונה האחרונה אימן את טורונטו)
דן בורק (העונה תהיה השמינית שלו בקבוצה. בשנתיים האחרונות שימש כעוזר, לאחר חמש שנים בהן שימש כסקאוט)
צ'אד פורסייר (עונתו הרביעית ברציפות כעוזרו של קרלייל. עבד בעבר חמש שנים בסיאטל תחת ג'ורג' קארל והגיע עם הקבוצה לסדרת הגמר ב-1996)


סייע בהכנת הכתבה: שימי ששון.