משחק כדורסל או קרב אקדוחנים?

לפחות תיאוריה אחת קרסה אתמול: נהריה, שמקפידה לשמור על המשכיות בהרכב כבר כמה עונות, נראתה במחצית השנייה אבודה כאילו השחקנים שלה הכירו זה את זה באימון של שלשום. נהריה צריכה להתמודד השנה עם אתגר מסוג חדש: היא כבר לא אנדרדוג. לבד מירושלים ומכבי, היא עולה על המגרש כפייבוריטית מול כל קבוצות הליגה. ועד כמה שזה יישמע מוזר כשמדובר בקבוצה שהפורוורד שלה הוא אריק קמפבל, 1.96 מ' ביום טוב, היא גם גבוהה יחסית.

פעם העלה מישהו רעיון לקיים מסגרת לשחקנים עד גובה מסויים, נניח 1.95 מ'. בליגה שלנו לא התקבלה החלטה רשמית כזו, אבל זה מה שיש בפועל. דקות ארוכות דהרו אתמול על המגרש עשרה גארדים, כשהסנטרים היו אורי קוקיה (1.99 מ') וכאמור קמפבל, הנפיל מהצפון. זה מכתיב כדורסל מהיר שגובל לעתים קרובות בהתפרעות, וגורם לגבוה כמו פיטר ויגנייר להיראות כמו משאית ישנה שנקלעה בטעות למרוץ אופנועים.

בנתוני הפתיחה האלה - כדורסל שמתבסס על יכולת אישית גבוהה - טבעי שהאזורית תהפוך לכלי מרכזי. ננו גינזבורג שלף את האזורית שלו ברבע השלישי, ומאותו רגע נהריה לא מצאה את עצמה במגרש. ככל שהשעון התקדם הלחץ אצל הביתיים גבר, המשחק הקבוצתי התאייד ופינה את מקומו לקרב אקדוחנים, אלא שבאחד על אחד אין לנהריה שום יתרון: השולף הכי טוב על המגרש היה אתמול, ויהיה עוד פעמים רבות העונה, אלווין יאנג.