גם ביד אליהו ידעו שאירופה צהובה

זה לא משנה באיזו מדינה אתה נמצא ובאיזו שפה אתה מדבר. ברגע שאתה שומע את להקת קווין, אתה יודע שהכל נגמר. ברגע ש"ווי אר זה צ'מפיונס" מתנגן, יוצאת איזו אנחת רווחה כללית עטופה בשמחה. והשמחה הזאת שהיתה אתמול ביד אליהו, שם התקבצו אלפי אוהדי מכבי תל אביב שנשארו בישראל, התפרצה
קצת יותר מדקה לסיום כשהיה ברור שהיוונים מבצעים עבירות מתוך ייאוש.

הזכייה בגביע היתה מוחשית עוד לפני שהמשחק התחיל. כבר משש בערב, שעה לפני המשחק, היתה תחושה שהקהל שהתקבץ בהיכל הספורט לא מוכן יהיה לקבל כל דבר חוץ מניצחון. ההערכות המשטרה דיברו על 6,000 או 6,500 צופים. התחושה היתה שהאולם היה מלא ביותר מ-10,000, למרות שרק שני שליש מההיכל היה מאוכלס כדי שאפשר יהיה לראות משהו מהמסך.

כל שער 11, כל הילדים שלא יכלו להרשות לעצמם (וגם ההורים שלהם לא היו מסוגלים לכך) לנסוע לפאריס, כל החיילים שנשארו שבת כדי שיוכלו לצאת לאפטר ליד אליהו. וכל אלה שרצו להיות חלק מהאווירה גדשו את היציעים. כבר בשידורים שלפני המשחק, עודד הקהל את אליליו, קצת הקניט את שמעון גרשון, עד שהגיע למסקנה שאפשר למצוא חרוז מגונה לבודירוגה. מישהו גם דאג להניף את השלט שיהפוך שעתיים וחצי מאוחר יותר לסיסמא של האוהדים: "כולם יודעים שאירופה צהובה".

גם המארגנים, אנשי מכבי והעיריה, שדאגו לדברים הטכניים, ניסו להלהיב את הקהל. 20 דקות לפני שעת השין עלו המעודדות של מכבי תל אביב, הדבר הכי קרוב לדבר האמיתי עבור אוהדי מכבי ביד אליהו, והתקבלו בתשואות. כשעל המסך הגדול נראו שחקני שתי הקבוצות עולים למגרש, עלו גם הדציבלים קריאות עידוד למכבי תל אביב, שריקות בוז לשחקני פנאתינייקוס.

הקהל המשיך לעודד, שבעיקר הוא מתחזק מהעבירות של רברצ'ה ומהביצועים של המעודדות של הקבוצה בכל פסק זמן. כשמכבי החלה לשוט ברבע השני, העידוד גבר ואז, בחטף, קרה גם משהו שלא היה כל כך צפוי. על המסך נראה בקצה הספסל של היוונים עודד קטש, מי שהיה גיבור הגביע בעונה שעברה ואליל הצהובים לפני שנתיים. אבל כבר לא עוד. שריקות בוז רמות לצד מחיאות כפיים קלושות היו כשקטש נראה על המסך. אחר כך גברו שריקות הבוז בכל שבריר שנייה בה נראה קטש.

הרבע השני של מכבי, בעיקר ההטבעה של טל בורשטיין עם המחצית, שלח את האוהדים להפסקה בתחושה שהכל גמור. התופים נשמעו באון והאוהדים רצו רק לסיים את הכל ולחגוג. התחושה הזאת עומעמה בתחילת הרבע השלישי. הריצה של היוונים הדאיגה את הקהל ובאמצע הרבע השלישי אפילו נשמעה לכמה שניות שירת האוהדים היוונים. אולם ההטבעות של האפמן ופארקר עוררו את הקהל והגבירו את התחושה שהגביע מתקרב.

התחושה הגיעה גם למארגנים, שחמש דקות לפני הסיום אמרו לעיתונאים בלחש: "יש חגיגות בכיכר מלכי ישראל" כאילו הזמן עמד מלכת ולא עברו 20 שנה.

שתי דקות לפני הסיום הם כבר צעקו בקולי קולות: "יש חגיגות בכיכר מלכי ישראל, לא צריך להיכנס למשטח" אבל האוהדים היו עסוקים בשיר של קווין ובצעקות "קאמפיונה קאמפיונה". כשבפאריס התחבקו, הם כבר היו עסוקים בריקודים על המשטח ובקריאה "כולם יודעים שאירופה צהובה".