מחממים את הפארקט: בוסטון סלטיקס

ונתחיל, כהרגלנו המגונה, בדבר במערכת:

אנחנו ממשיכים בפרוייקט פתיחת העונה המסורתי שלנו, בו נסקור בזו אחר זו, מדי יום, את 30 קבוצות הליגה. הסקירה מתבצעת בסדר עולה, מהנמושות עד למועמדות, ולא בסדר מתימטי מדוייק. העונה, אגב, נפתחת ב-2 בנובמבר.

בפרק התשיעי מזמין אותנו ירון חיימסון, קלטי בנשמה, להציץ אל ההיסטוריה המפוארת של הבוסטון סלטיקס, שחרבה וממשיכה להתחרב משנה לשנה, אבל לא רוצה לצאת להרבה אנשים מהלב.

תהנו.

"Instead of getting married again, I'm going to find a woman I don't like and just give her a house."

נתחיל מהבסיס: אמרתי לכם. יש לא מעט אנשים בהיסטוריה וגם בהווה שעשו חתיכת קריירה מלאמר לאחר מעשה"אמרתי לכם". היתרון שיש לי פה הוא שאני חזיתי בדיוק מטריד למדי מה הולך לקרות אצל הירוקים השנה. סוג של יתרון.

אז מה עושה אוהד שהקבוצה שלו מסריחה שנה אחר שנה, מגיעה לשיא נקודתי, מפרקת בזריזות ויעילות מדהימה את הבסיס שנבנה, ומחסלת כל תקווה לעתיד טוב יותר? אז נכון שבעולם הכדורגל ישנן לא מעט דוגמאות לתפניות מרשימות של קבוצות "מפורקות" (הפועל ת"א של תחילת שנות ה-90 (עד לאחרונה כמובן) ומנצ'סטר יונייטד בעידן סר אלכס) אך במקרה דנן התקומה רחוקה הרבה יותר והשקיעה בבינוניות מונעת תקווה לפריחה או לקריסה (שתוביל לבניה).

מה עושים - מחליפים קבוצה? למרות הרעיון המעניין שמובע בציטוט - בספורט זה לא עובד. אז ממשיכים לחלום ולקוות.

הרבה תקוות היו בבוסטון בסוף עונת 2001/02, שבה הסלטיקס, למרות הרכב עם הרבה בעיות, הגיעה לגמר המזרח (לאחר יותר מעשור שבו לא עברה סיבוב בפלייאוף, אם הגיעה) ונתנה פייט מרשים לנטס, כולל משחק מופלא שבו יצאה מפיגור 19 בתחילת הרבע הרביעי לנצחון מדהים. מה קרה מאז ? הוריקן "דני", זה מה שקרה.

דני איינג', כוכב (מדרג שני, לא בירד, מקהייל או ראסל) העבר מונה למנהל הכדורסל של הקבוצה והפך לאיש שעל פיו יישק דבר. קהל האוהדים המסור התפתה לחלום על רוחות חדשות, שהרי בירד ומקהייל עושים חייל עם קבוצותיהם, אבל המציאות טפחה על פניו באכזריות. החלפת הבעלות לפני שנתיים (בה הצליח פול גאסטון הקמצן לעשוק שלושה אנשי עסקים מקומיים) לא הביאה זמירות חדשות.

קצת היסטוריה – בוסטון היא אחת מהקבוצות הוותיקות בליגה (מדור המקימים). הקבוצה פעילה משנת 1946 בבוסטון תחת השם המקורי שבו הוקמה. בוסטון היא אחד ממעוזי האירים ואחד המקומות הוואספים יותר בחוף המזרחי. הקבוצה של העיר נקראת סלטיקס על שם הקלטים, אבותיהם של תושבי האיזור. סמל המועדון הוא התלתן הקלטי הותיק בצוותא עם לפריקון חביב, בירוק כמובן.

בוסטון תמיד היתה קבוצה מיוחדת – אחת הקבוצות הלבנות ביותר בליגה (באופן מובהק) שכיכבו בה כמה מהכוכבים הגדולים של כל הזמנים, שחורים (ראסל, קיי.סי ג'ונס, פאריש) ולבנים (אורבך, בירד, מקהייל). 28 סלטיקים, יותר מכל קבוצה בליגה, נכנסו להיכל התהילה של הכדורסל. שמותיהם מופיעים בארון הגביעים העמוס ביותר ב-NBA, המביא את סיפורן של 16 אליפויות. עמוס גם באבק, מאחר ומאז 1987 לא הגיעה בוסטון לסדרת הגמר.

"If God invented marathons to keep people from doing anything more stupid, triathlon must have taken Him completely by surprise."

במשך שנים לא מעטות שלטה בוסטון בליגה. שלטון יחיד, ללא מצרים. לא כמו ברפובליקת הבננות שלנו, אלא בליגה שיש בה תחרות עזה. ובליגה כזאת 11 אליפויות ב-13שנים (בשנות ה-50 וה-60) זה לא עניין שאפשר להקל בו ראש. אולם הבית, הבוסטון גארדן הלא ממוזג, קיבל מעמד מיתולוגי (הפארקט שלו נמכר כאשר נסגר האולם בכסף רב) ואחרי שימור המעמד בשנות השבעים, פתחו הסלטיקס בסערה גם את העשור הבא, עם 5 גמרים ושלושה תארים. האחרון שבהם הגיע ב-1986, עם בירד, מקהייל, מיודעינו איינג', דניס ג'ונסון וה"צ'יף" רוברט פאריש.

אבל זאת היתה השנה בה הכל התהפך. למרות האליפות, בוסטון (בזכות ניהול נבון שכל-כך חסר כעת) היתה בעלת הבחירה השנייה בדראפט, שסידרה לה את העתיד – או יותר נכון סימלה את הכיוון אליו הוא החל לצעוד. בוסטון בחרה בלן ביאס, כוכב מכללת מרילנד לו ניבאו עתיד ורוד. זה מה שכולם חשבו, חוץ מהדילר שלו. יומיים לאחר הדראפט נמצא ביאס ללא רוח חיים, כשבדמו סימנים למנת יתר של קוקאין. הדאון רק התחיל.

בשנה שלאחר מכן בחרה בוסטון את רג'י לואיס, כוכב נורת'-איסטרן עם בחירה ה-22. לואיס נתן קבלות מהר מהצפוי והפך לקפטן של הקבוצה תוך שלוש שנים. ב-93', במשחק הפלייאוף הראשון, חש בלבו והפסיק לשחק. לאחר בדיקות מקיפות, אושר לו לחזור לפעילות. באמצע אימון שגרתי הוא התמוטט על הפארקט ולא קם עוד לעולם. האפקט היה טראגי לא רק עבור המשפחה שלו. במשך 3 שנים לא היה כלום בבוסטון. חלל. ואקום שמושך אליו עב"מים כמו דינו ראדג'ה, שנחשב למשך תקופת מה לכוכב הקבוצה. כמה לא ייאמן שזה נשמע. עד שבא ווקר.

לא רוצה לדבר על ווקר. אמרתי עליו מספיק (ראו קישור לכתבת ההספד של שנה שעברה). שחקן ענק שצריך את הסביבה המתאימה. ובבוסטון היה לו את זה. לאחר כמה שנים היה לו גם את פירס וביחד הם היו אחד מצמדי ה-One-Two הקטלניים בליגה. ווקר, שמשחק בכל עמדה פשוט כי בא לו, ופירס, שנבחר עשירי בדראפט ומשחק כדי להעניש את כל אלה שלא בחרו בו, היו כאב ראש מתמשך להגנות היריב. אבל לפני שנה הכל נגמר. איינג', שלא אהב את ווקר מהיום הראשון, שלח אותו לדאלאס. מה קיבלו הסלטיקס בתמורה? קומץ משחקים מלאפרנץ, את כריס מילס (שהיה פצוע ולא שיחק עד שפרש) ואת יירי וולש, שנראה שייצא ממנו משהו, אבל ווקר הוא לא.

"The sea was angry that day my friends, Like an old man, trying to send back soup in a deli."

העונה האחרונה הסתיימה. אלה החדשות הטובות. מאזן 46:36 (שלילי) הספיק לקבוצה שהפסידה חמישה מששת המשחקים האחרונים שלה להיכנס לפלייאוף כברירת מחדל. סדרה שנגמרה אחרי 4 משחקים בהפרש של לפחות 17 למשחק. מביך זאת מילה עדינה.

ומה עוד קרה בשנה שעברה? וין בייקר. תקראו לי משוגע, אבל אני לא מבין איך חלק מהמגיבים לכתבה צפו לו להיות אחד מ-5 הפורוורדים המובילים במזרח (אפילו שם). אולי במזרח התיכון. הוא פתח את העונה בסערה (מטעמי אמונה בחרתי בו בסיבוב 8 בדראפט פנטזי והוא השיב לי תמורה נאה במשך 3 שבועות), אבל אז זה נגמר. התחיל בהיעדרות תמוהה, המשיך בהרחקות ובבדיקות רפואיות ונגמר בסיום חד-צדדי של החוזה מצד הקבוצה. בייקר חזר לגמילה ומצא את עצמו בניקס. וכבר אמרו על צרת רבים...

הוריקן דני המשיך בבניה מחדש - שלח את טוני באטי הבינוני, את אריק וויליאמס האפור אך היעיל (בעיקר בהגנה) ואת קדריק בראון (הבחירה האחרונה מ-3 שפיטינו הצליח לבזבז באותה עונה, עם ג'ו ג'ונסון וג'ו פורטה) תמורת כריס מיהם הבינוני וריקי דייויס, עבריין בפוטנציה ואחד השחקנים הכי לא קבוצתיים בעליל בליגה, שקליבלנד רק חלמו לקבל עליו תמורה סבירה.

לקראת סיום העונה הצליחה בוסטון להיות מעורבת בעסקה תמוהה, בה נשלח מייק ג'יימס לדטרויט תמורת צ'אקי אטקינס וכסף. מי לעזאזל שולח את הפוינט גארד המוביל שלו (ואם זה ג'יימס, גם זה אומר משהו) תמורת פוינט גארד אחר שמסיים חוזה אוטוטו ולא שווה יותר מזה שהוא נתן? בשביל מה – רק בשביל המקום תחת תקרת השכר? או בשביל לתת לדטרויט אליפות? (ותודו – יש בזה משהו).

בין לבין, מי שמאס בניהול של הג'ינג'י הוא המאמן ג'ים או'בראיין. אובראיין, שעשה קבוצה מההריסות שהשאיר פיטינו ובמשך 3 העונות שלו בבוסטון זכה להערכה רבה מצד השחקנים, לא הצליח למשוך אפילו עד לסוף העונה ואמר שלום מנומס, אך מהדהד. עוזרו, קארול, סיים את העונה ונשלח הביתה.

חורף, קיץ, ההוריקן לא נח. מעבר לחוזה העתק שנתן למארק בלאונט (עוד סנטר בינוני פלוס, שהצליח להוציא מבוסטון 40 מיליון ל-6 עונות), נשלחו מיהם, אטקינס וגם "פוינט גארד העתיד", מרקוס בנקס, ללוס אנג'לס, תמורת גארי פייטון וריק פוקס. וכך, על הנייר, גמר פוקס, שכבר הספיק להודיע על פרישה, את קריירת ה-NBA שלו במקום בו התחילה. השועל ימשיך לפתח את קריירת המשחק הלא מרשימה שלו (Pun intended). אגב, אם זה מנחם אתכם, גם לאשתו (ונסה וויליאמס) הוא לא יחזור, לאחר שפתח בהליכי גירושים במהלך אוגוסט.

ופייטון? על הנייר זה נשמע טוב. גארד ותיק (שלא לומר זקן) לקראת פרישה שיבוא ללמד את הצעירים. אז זהו, שלא. פייטון לא הופיע לבדיקות הרפואיות (הלייקרס נאלצו לפצות את בוסטון ולקחו מהם את ג'ומיין ג'ונס במקום את בנקס) והתבטא תחת כל עץ רענן שאין סיכוי שהוא מגיע לבוסטון. בסופו של דבר, "הכפפה" הופיע למחנה האימונים של בוסטון ונראה יחסית מרוצה, אבל ברגע שיספרו את הקבוצה לפניו, ברור לנו מה יקרה. עוד החתמה תמוהה מעט היא גוגס – טום גוגליוטה, הפאואר הוותיק (והפריך למדי, שיכול להפצע מלדפדף בעיתון) בעל העבר המפואר וההווה המיותר.

אז איינג' מנסה להצעיר את הקבוצה או לא? מה שברור הוא שהרבה סבלנות אין לו. אולי מי שיצליח להרגיע אותו הוא האיש החדש שלו על הקווים, "דוק" ריברס, שזכה בתואר מאמן השנה בעונתו הראשונה באורלנדו וכעבור שנתיים וחצי בלבד הלך ממנה בבושת פנים, אחרי פתיחה עונה שסגרה את הפרק שלו בעיר.

"You think it would work? It would take a miracle ..."

אז מה היה לנו? קודם כל, כמובן, פול פירס. פירס, למרות שבמהלך העונה שעברה נראה לפעמים כאילו נמאס לו, הוא עדיין אחד השחקנים הכי מוכשרים ויעילים בליגה. איש ברזל, שעושה הכל על המגרש ומהווה מנהיג בלתי מעורער גם בחדר ההלבשה.

אח"כ פייטון. זה כבר לא מה שהיה, נכון, אבל אפילו בעונה העצובה שלו עם הלייקרס הוא הזכיר לפעמים שיש לו עוד כדורסל. עכשיו יש סביבו קאדר של צעירים שיתנו כבוד, יש מקום לקבל את הזריקות ויש מקום להוכיח מי שחקן גדול שיודע לפרוש בסטייל. אז הבמה כולה שלך, גארי. תעשה אותנו גאים.

מה עוד? הרבה צעירים נלהבים. יירי וולש יקבל יותר דקות עקב פריחתו בסוף העונה הקודמת. יש משהו מבטיח בצ'כי הצעיר, שיצטרך לקבל דקות על חשבון ריקי דייויס, שמשחק על אותה משבצת עם וולש ועם פירס. לדייויס פוטנציאל עצום להתפוצצות, על ומחוץ למגרש. נראה מה יקרה קודם.

בדראפט הגיעו שלושה צעירים מבטיחים: אל ג'פרסון, שחקן תיכונים גבוה עם יכולת מרשימה (ממוצע של 42 נק' ו-18 ריב' בעונה קשה להשיג גם נגד ילדים מכיתה ג'). האם זה גארנט/מוזס מאלון, או קוואמי בראון/טייסון צ'נדלר, רק ימים יגידו. בבוסטון די נרגשים ממנו וגם משני הרוקיז האחרים – טוני אלן ודלונטה ווסט. שניהם שחקני קו אחורי (יש הרבה כאלה בבוסטון), אחד רכז מהיר שהיה טוב במכללות, אבל לגבי יכולתו לבלוט במקצוענים יש ספקות והשני שחקן הגנה קשוח ונלהב.

ובפנים? שממה. יוק. מארק בלאונט, ראיף לאפרנץ (טראוויס נייט לעניים כבר אמרנו בשנה שעברה?), וולטר מקארתי (כבר 7 שנים ולא יוצא מזה כלום) וגוגליוטה (נו באמת). אז לבנות על תיכוניסט כמו ג'פרסון זה באמת קצת גדול.

1. פול פירס. כמה עוד אפשר לבלוע? אז נכון שווקר לא היה החבר הכי טוב שלו, אבל להיות כוכב יחיד בקבוצה בינונית, כשכותשים אותך ערב-ערב שלושה וארבעה שחקנים בשמירה, מתי נגמר החשק והאם הסימנים הראשונים שראינו בעונה שעברה הם זמניים? אולי עם פייטון לידו, המשחק יהיה יותר שוטף, האחריות לא תהיה בלעדית שלו, ויהיה לו יותר פאן לבוא לעבוד. כמות הדקות המטורפת שפירס עושה בארבע שנים האחרונות חייבת גם היא לרדת - אמנן בארבע העונות הללו הוא החמיץ 5 משחקי עונה רגילה בלבד, אבל לאחרונה זה קרה יותר ויותר למרות כאבי גב, ובתפקיד שלו, גם גיל 27, אחרי שש שנים בכדורסל המקצועני, זה כבר לא ילד.

2. פייטון. כפפה משומשת בת 36, מרופא. במצב טוב? לא נפתח פה על הבריאות שלו (כמעט לא החמיץ משחקים בקריירה המפוארת שלו). נספר על זה שהוא בכלל לא רוצה להיות פה. אז כמה זה יחזיק? וגם אם כן - איזה פייטון נראה, של סיאטל או של הלייקרס? כמה זמן יקח עד שיימאס לו ויתחיל להרעיל את האווירה מסביבו? שחקן ענק עם אגו ענק - קשה לחזות לאן זה הולך, רק די ברור שבוסטון של השנה הולכת איתו, לאן שזה לא יהיה.

3. דוק ריברס. האם הוא באמת יודע להוציא מים מהסלע? אובריאן עשה זאת במשך שנתיים וחצי, ואין עוררין כי לריברס יש פוטנציאל להיות טוב ממנו. מצד שני, ריברס עזב את אורלנדו במצב קטטוני להחריד, כשהקבוצה שלו פוחדת לעלות לפארקט. גם העובדה שהוא אימן 4 שנים בלבד ורק באורלנדו לא נותנת ביטחון לשוכני סיר הלחץ הבוסטוני. פה לא רגילים להישגים, אבל רגילים לשכוח את זה כשזה מגיע לציפיות.

4. ראיף לאפרנץ. הגיעה העת? עזבו פריצה, רק שישחק. שיתן את ה-12 נקודות, 6-7 ריבאונדים ושתי חסימות. לא מבקשים הרבה. משחקן שיש לו ממוצע קריירה בשלשות טוב יותר משל סטיבי פרנסיס, וממוצע חסימות למשחק יותר טוב מגארנט, מותר וצריך לצפות ליותר. והשנה הסלטיקס צריכים אותו יותר מתמיד. הוא אחד המפתחות הגדולים לעונה הבאה ולעתיד של הסלטיקס, ולו בגלל החוזה שהמן והמנופח שיש לו ביד לעוד 4 עונות).

המטרה: פלייאוף. למרות הבינוניות, בעיר ובמועדון עם מסורת כמו של הסלטיקס, לא תראו עונה כמו הגארבג' של קליבלנד לפני שנתיים. בקיצור זה או פלייאוף או עוד עונה בה נשארים עם הגארבג' האמיתי ובלי סיכוי למקום טוב בלוטרי.

התסריט האופטימי: הכפפה מתאימה ליד של פירס, ריקי דייויס מאפס כוונות, בלאונט ממשיך את סיום העונה המוצלח שהיה לו ולאפרנץ פשוט משחק. ג'פרסון מתגלה כמיני גארנט ובוסטון רצה לכיוון מקומות 4-6 במזרח עם כ-40 נצחונות (חשוב לזכור כמה קבוצות מפורקות יש השנה במזרח – פשוט קשה להאמין).

התסריט הפסימי: זורקים את הכפפה, דייויס לא מתאפס ופירס נשחק, ברוח ובגוף. 25-28 נצחונות ועונה שנגמרת כבר בדצמבר.

התחזית: כמו שאומרת לובה, "קשה, קשה". אפשר לעשות לעצמי עבודה קלה לקראת השנה הבאה ולומר "כל דבר בתחום ה-20-40 נצחונות". נראה שהטווח הנכון יותר הוא 32-36 עם הליכה ללוטרי (גבוה מדי מכדי לקבל משהו) או מעט יותר כדי להשתחל לפליאוף לעוד יציאה מהירה מהפליאוף בסיבוב ראשון.

גארי פייטון
פ.גארד
1.93 מ', 82 ק"ג
23/07/1968
עונה 15 בליגה (12.5 עונות בסיאטל וחצי עונה במילווקי, ולאחרונה עונה בלייקרס)
עונה אחרונה: 14.6 נק', 4.2 ריב', 5.5 אס', ו-1.2 חטיפות ב-34.5 דקות למשחק (82 משחקים).

מרקוס בנקס
פוינט גארד
נולד: 11.19.81
1.88 מ', 90.7 ק"ג
עונה שניה בליגה (כולן בבוסטון).
בעונה הקודמת: 5.9 נק', 1.6 ריב' ו-2.2 אס' ב-17.1 דק' למשחק ב-81 משחקים.

טוני אלן
פ. גארד
נולד: 1.11.82
1.93 מ', 96.6 ק"ג
עונתו הראשונה בליגה
בוגר מכללת אוקלהומה סטייט. קלע 16 נק', 2.1 חטיפות, 6 ריב' למשחק.

יירי וולש
שוטינג גארד
נולד: 27/1/1980
2.01 מ', 95.3 ק"ג
עונה רביעית בליגה (2 גולדן סטייט ואחת בבוסטון)
בעונה שעברה: 9.2 נק', 3.7 ריב', 2.3 אס' ו-1.25 חטיפות ב-26.9 דק' למשחק ב-81 משחקים.

דלונטה ווסט
גארד
נולד: 7.26.83
1.93 מ', 81.6 ק"ג
עונתו הראשונה בליגה
בוגר מכללת סנט ג'וזף. בשנתו האחרונה קלע 18.9 נק', 5.2 ריב', 4.8 אס' למשחק.

פול פירס
גארד-פורוורד
נולד: 10.13.77
1.98 מ', 104.3 ק"ג
עונה שישית בליגה (כולן בבוסטון)
בעונה שעברה: 23 נק', 6.5 ריב', 5.1 אס' ו-1.6 חטיפות ב-38.7 דקות בממוצע למשחק (80 משחקים).

ריקי דייויס
גארד-פורוורד
2.01 מ', 88.5 ק"ג
נולד: 23/09/1979
עונה שביעית בליגה (2 שרלוט, 1 מיאמי, .52 קליבלנד וחצי עונה בבוסטון)
עונה אחרונה: 14.1 נק', 4.2 ריב', 2.6 אס' ו-1.25 חטיפות ב-29.4 דק' למשחק. (57 משחקים).

וולטר מקארת'י
פורוורד
נולד: 2.1.74
2.08 מ', 103.4 ק"ג
עונה תשיעית בליגה (1 ניו-יורק, 7 בוסטון)
בעונה שעברה: 7.9 נק', 3.1 ריב', 1.6 אס' ו-0.95 חטיפות ב-24.7 דק' למשחק (77 משחקים).

אל ג'פרסון
פאואר פורוורד
נולד: 1.4.85
2.08 מ', 119.2 ק"ג
עונתו הראשונה בליגה
בוגר תיכון פרנטיס הול. בשנת הסיום קלע 42 נק' וליקט 18 ריב' בממוצע למשחק.

ראיף לאפרנץ
פורוורד-סנטר
נולד: 29/5/1976
2.11 מ', 111 ק"ג
עונה שביעית בליגה (3.5 דנבר, 1.5 דאלאס ואחת בבוסטון)
בעונה שעברה: 7.8 נק', 4.6 ריב', 1.4 אס' ו-0.75 חסימות ב-19.3 דק' למשחק (17 משחקים).

טום גוגליוטה
פורוורד-סנטר
2.08 מ', 113 ק"ג
נולד: 19/12/1969
עונה 13 בליגה (שתיים בוושינגטון, חצי עונה גולדן סטייט, שלוש וחצי במינסוטה,חמש וחצי בפיניקס וחצי ביוטה)
עונה אחרונה: 4.8 נק', 3.7 ריב', 1.1 אס' ב-16.6 דקות למשחק. שותף ב-27 משחקים.

ג'אסטין ריד
פורוורד
נולד: 1.16.82
2.03 מ', 109 ק"ג
עונתו הראשונה בליגה
בוגר מכללת מיסיסיפי.

מארק בלאונט
סנטר
נולד: 11.30.75
2.13 מ', 113.4 ק"ג
עונה רביעית בליגה (בוסטון, עם שני שליש עונה בדנוור)
בעונה שעברה: 10.3 נק', 7.2 ריב', חטיפה ו-1.3 חסימות ב-29.3 דקות בממוצע למשחק (82 משחקים).

קנדריק פרקינס
סנטר
נולד: 11.10.84
2.08 מ', 127 ק"ג
עונה שניה בליגה (בוסטון)
בעונה שעברה: 2.2 נק', 1.4 ריב' ב-3.5 דק' למשחק (10 משחקים).

מייקל סטיוארט
סנטר
2.08 מ', 104.3 ק"ג
נולד: 24/04/1975
עונה שמינית בליגה (1 סקרמנטו, 4 טורונטו, 1.5 קליבלנד וחצי עונה בבוסטון)
עונה אחרונה: 0.3 נק' ו-0.6 ריב' ב-4.2 דק' למשחק. שותף ב-17 משחקים.

מאמן ראשי: גלן "דוק" ריברס

המאמן הראשי ה-16 בהיסטוריה של המועדון. לריברס ברזומה 13 שנים פוריות כשחקן ו-4 שנים כמאמן ראשי. הוא מונה למאמן הראשי בבוסטון מיד עם סיום העונה. סימני שאלה רבים לא היו – או'בראיין עזב מרצונו במהלך השנה ועוזרו קארול ממש לא הביא את הסחורה.

באורלנדו ריברס קיבל קבוצה מפוררת, שחזו לה רק שחורות, ובעונתו הראשונה במועדון הביא אותה למאזן 41:41, הישג מרשים שזיכה אותו בתואר מאמן העונה (99-2000). בעונה שלאחר מכן המשיך לחולל קסמים, כאשר ללא גרנט היל שנפצע, עם שמונה שחקנים בלבד הצליח להגיע למאזן חיובי מרשים של 39:43. יש לריברס מוניטין של מאמן שמשפר את קבוצתו לאורך העונה, כאשר בכל העונות שלו באורלנדו הוא הגיע למאזן חיובי בחצי השני של העונה.
את עונתו האחרונה באורלנדו פתח ברצף הפסדים מביש. למרות שפוטר במאזן של 10:1, נטל בעצם חלק פעיל בכך שהמועדון שבר את שיא רצף ההפסדים בעונה שעברה (19).

ריברס נחשב למאמן יסודי וכריזמטי, בעל יכולת לבצע תפניות גם בקבוצות שבהן המצב הראשוני לא אופטימלי. האם העונה האחרונה, הקטסטרופלית באורלנדו תעיב על יכולתו זו? ימים יגידו.

יהיו עזר כנגדו:
טוני בראון (נסיון של 7 שנים בתפקיד. בכל 6 השנים האחרונות, הקבוצות בהן היה עוזר מאמן הגיעו לפליאוף)
דייב ווהל (איש כדורסל ותיק. היה עוזר המאמן של ריברס באורלנדו. לפני כן שתי קדנציות כעוזר מאמן בלייקרס, ובאמצע ביצע תפקיד בכיר במינהלת הכדורסל של מיאמי היט. סה"כ מביא איתו לתפקיד נסיון של 30 שנה בפוזיציות שונות בליגה, בעיקר כעוזר מאמן).