אם פרנסי איגוד הכדורסל ימרחו את סאגת מינוי מאמן הנבחרת על פני חודשים, לפחות יהיה להם תירוץ טוב: אין הפעם שום מועמד מתבקש. פיני גרשון מתאים מקצועית אבל לא ראוי ציבורית, דרוקר ראוי מכל בחינה אבל צעיר, חרוש מוערך אבל שותף לכישלון, אשכנזי בכלל מהצפון, וכן הלאה. לכאורה יש סיבה אמיתית להתלבטות, אבל זה כמובן לא רציני: מה איתן רוב ויושבי הועדה המקצועית יידעו על אדלשטיין, בלאט או בירנבוים בעוד חמישה חודשים שהם לא יודעים היום?
בזבוז הזמן לא מבטיח כמובן שאיכות קבלת ההחלטות תשתפר. בימים האחרונים כבר התקבלו כמה סימנים מדאיגים לכך. קשה, למשל, למצוא היגיון בהחלטה שהמאמן הלאומי הבא לא יוכל להיות כזה שעובד בחו"ל. לאור השנתיים שלו כמאמן ראשי של מכבי תל אביב אני לא בטוח שדייויד בלאט הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד, אבל קשה שלא להזדהות עם התדהמה שלו כששמע על הגזירה החדשה.
כל מי שמכיר את מאמני הכדורסל בדור הנוכחי יודע שמדובר בחבורת משוגעים לדבר. אדלשטיין, בלאט, דרוקר ושות' צופים בקלטות ואוגרים סטטיסטיקות מצאת החמה ועד צאת הנשמה. כשהם בישראל הם מכירים כל אפסנאי בקבוצת תחתית בליגה הפולנית השלישית, אז איך אפשר לטעון שאם הם מעבירים את החורף ברוסיה או הולנד הם לא ימצאו את הדרך אל הקלטות, המספרים וכל הנתונים הדרושים כדי להמשיך להיות מחוברים לכדורסל הישראלי? החלטה כזו אולי היתה רלבנטית לפני עשרים שנה, אבל ב-2004 היא נראית כה שרירותית ומופרכת, עד כי נוצר הרושם שמישהו הגה אותה כדי לנפות מהדרך חלק מהמועמדים ולפנות את הבמה למועמד המועדף שלו. זו אולי דרך יעילה, אבל בעייתית משהו מבחינת הניקיון הציבורי.
מה רע במאמן שעובד בחו"ל?
13.10.2004 / 9:42