הגולש מדוגית חולם על אליפות עולם

לא תמיד היה הים בחוף דוגית סוער כל כך. פעם, עד לפני ארבע שנים, היו דייגים ישראלים ופלשתינאים יוצאים ביחד אל הים ופורשים רשתות, ונערות פלשתינאיות השתכשכו במים לצד פרחחי צפון גוש קטיף. באותם ימים היה הים פלטה, עד כדי כך שתושבי ההתנחלות דוגית היו יוצאים בשעות הצהריים אל הים, מניחים עליו מזרונים ונמים שנת צהריים. אבל כל זה היה מזמן. מאז, נשבו רוחות רעות וגלים אימתניים חורצים את הים, מאיימים להטביע את ספינות הדיג. את חוף דוגית נטשו כולם, חוץ מבני ההתנחלות.

כל זה לא מעניין את ברק כהן. מצדו, שיסער הים ויטבעו כולם. כי לפני ארבע שנים, בדיוק בקיץ כשהים בדוגית התחיל לסעור, גילה כהן את הגלשן ומאז שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה. "לא רוצה שיבואו לפה עוד אנשים. לא רוצה מאתיים גולשים אתי ביחד במים, רוצה ספייס. עם מאתיים גולשים אתה כמעט לא תופס גלים. פה, עכשיו, אני מפרק את הגלים. רק שיישאר ככה", מגדיר כהן את המצב.

בקיץ, בחודשים יולי-אוגוסט, הים רוגש ומגביה גלים והמדוזות מציפות את החופים. זו דרכו של הים להרחיק מעליו את המוני הזאטוטים הצווחים. בספטמבר, כשהילדים חוזרים לבתי הספר, שב הים להיות רוגע. רק את ברק כהן לא מצליח הים לנצח. בוקר בוקר, בשש, מתייצב ברק בים עם הגלשן ולא עוזב אותו עד שקיעה.

כהן הוא לא סתם עוד גולש. אומרים עליו שהוא הכישרון הכי גדול שצמח פה. כשהוא והגלשן שלו חורשים את הגלים, הדייגים מניחים לרגע את הרשתות ומתבוננים בו. השופטים מתל אביב ובת ים, בירת הגולשים, שהתייצבו באליפות הגוש לפני חודשיים, אמרו שלא ראו דבר כמוהו. ברק, רק בן 13 וחצי, לקח את אליפות הילדים בהליכה.

עכשיו, כשציידי הכישרונות מהמרכז סימנו אותו, הוא מתכונן לאליפות הגדולה באפריל בטאהיטי אחרי שבנבחרת ישראל לגולשים כבר הודיעו שרוצים אותו. בלי מבחנים, רק שיבוא עם הגלשן ויהיה בסדר. על הדרך הוא מתכוון לבלות באביב תקופה בחופי סרי לנקה. אומרים שמי שחוזר משם חי ועם גלשן, אין ים שיכול עליו.

אם רוצים להבין משהו על מה שנעשה בחבל הארץ הזה, צריך ללכת ליוסי איילון, מנהל תחנת המצילים הכי ותיק בגוש קטיף. איילון יושב בסוכה שלו, מביט אל הים וכשמתקרב גל רציני הוא מסמן לגולשים שמחכים במים. כשצריך, הוא גם מחזיר אותם לחוף. "אני גיליתי אותו", לא מתבלבל איילון לקחת קרדיט על כהן, "מהרגע הראשון הוא היה הילד הרציני ביותר מכל הילדים בחבל. איך הגעתי למסקנה הזאת? מהיום הראשון של פתיחת העונה, כשהמים עוד קרים, הוא היה בא ברגל והיחיד שגולש. אחר כך, מהרגע שהגיע, כבר אי אפשר היה להוציא אותו. הוא לוקח סיכונים בגלים גבוהים, שאחרים רק הולכים אחורה כשרואים אותם ויורדים מהגלשן. האומץ קידם אותו. אני קלטתי אותו מהרגע הראשון ששאל אותי איך גולשים. לימדתי אותו איך תופסים גל. פתאום אני קולט שהוא מתנהל במים בצורה שלא ראיתי. שמונה שעות והבנאדם לא יוצא מהמים. הייתי כבר פוחד עליו ומשקר בשבילו לאמא שלו כשהיתה קוראת לו לחזור הביתה.

"מנקודת ראות שלי כמנהל תחנה, האוצר הכי גדול שלנו במדינה הוא הים. האנשים פה עוד לא גילו אותו. גלישה זה טריפ שאי אפשר לתאר. יש שלב מסוים לקראת סוף הגלישה, שבו או שאתה נופל מהגלשן, או שהגל נהיה כמו צינור ומקבל תפנית, ואם אתה נכנס לתוכו זה כמו אורגזמה. פה בחוף קוראים לזה גלי אורגזמה. גולש טוב יודע לבחור גל נכון. ברק ילד צנוע, לא מדבר הרבה, בגלל זה הוא בוחר נכון את הגלים. אני הכנסתי לילדים פה תרבות, כשכל פעם שמגיעים לחוף קדים קידה למציל ואומרים שלום. עשיתי את זה משתי סיבות: קודם כל שאני אדע שהם פה, כי יש ימים נדירים של גלים מסוכנים שאני לא נותן להם להיכנס, אבל גם כי זה מכניס להם תרבות של כבוד. כמו אצל היפאנים. ככה הם יודעים שאני בקשר עין ושומר עליהם".

אם ברק לא מדבר הרבה בגלל שהוא צנוע ואם זה מסיבות אחרות, זה בכלל לא חשוב. אותו דבר ביחס לאומץ שלו לקחת גלים שאחרים לא חולמים אפילו לקחת. "גלישה זה הכיף הכי גדול, זה אדרנלין, זורם לך בגוף. לא תרגיש את זה בשום מקום אחר. לי לא משנה חורף או קיץ, העיקר שיש גלים", אומר הטאלנט.

בעיקרון, ברק רשום במגמת מכונאות רכב בתיכון שער הנגב בשדרות. כשהוא לא בבית ספר ולא בים, הוא גר עם ההורים ואחיו ליאור, הפטרון, שבדיוק גמר צבא, בקרוון בדוגית, יושב מול המחשב וגולש במשחק וירטואלי או רואה יחד עם כולם ערוץ ספורט אקסטרים בכבלים. תוכניות על גולשי גלים, כמובן. בזמן שבני המשפחה מספרים על פוטנציאל הזהב שיש להם בבית, הוא שותק, מפוצץ בלונים ממסטיק ומבליט שרירים מול המראה בסלון ועושה תנועות של גולש.

"תראה לו את התמונות שצילמו אותך באליפות בגוש", מדרבן אותו ליאור, שגם קיבל מאחיו הצעיר את פרס הזכייה - גלשן - כאות תודה על הדחיפה שנתן לו כשהתחיל לגלוש. "תראה לו את חליפת הגלישה שקנינו בדיוק עכשיו לקראת החורף". על הספה בסלון שרוע באותו זמן האבא רוני, דמות יצפאנית, עם כרס קטנה ושיער שחור מלא, שבדוגית מחרישים כשמזכירים את השם שלו. "אני דייג, וכשזרענו אותם", הוא מצביע על הבנים שלו, "בתת מודע חשבתי ייצאו דייגים. בסוף נהיו גולשים. אנחנו", ועכשיו הוא מצביע על אתי, האמא, "גולשים במיטה, לא בים. אני עבדתי 15 שנה עם הפלשתינאים בדיג ולמדתי את כל תורת הדיג. 15 שנה, יום ולילה, אני מדבר אל הים. אני יושב מולו וקולט אותו גם כשהוא עצבני וגם כשהוא רגוע. ואני אומר, שהדבר הכי קרוב בשביל הילדים למים זה דיג. את כל הציוד יש לי להעביר להם, את כל הסירות. אבל הם לא רוצים. הם רוצים לקחת את הים בקטע של ספורט. אין ספק, ברק עושה ביצועים יפים עם הגלשן, עושה לכולם בית ספר. הלוואי שהיה מעניין אותו הלימודים כמו הגלשן, אבל זה בכלל לא העניין. דייג אף פעם לא ימות מרעב. אם ברק ישמע בקולי, הוא ישלב גלישה ודיג. בדיג אדם עצמאי, לא תלוי באף אחד. הוא יכול לשלב את עצמו בדגים יקרים ולהיות בעל הבית. בדיג האדרנלין משתולל כמו בגלישה. כשהוא יעבוד במפעל ויגיד שהוא רוצה לגלוש, יגידו לו 'הלו, אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה'. אבל בדיג בטח שהוא יכול. אם הוא מחליט לדוגמה שהיום הוא לא עובד, אז הוא לא עובד. כשיש ים טוב ואין גלים גבוהים, הוא יכול ללכת לדיג".

"הוא מלא זמן בדיג, אז הוא יודע", מעיר ברק על אבא שלו, שמיד ממשיך. "15 שנה עשיתי אוניברסיטה בים ואני יודע בעיניים עצומות מתי הים יעלה או לא יעלה. הים זה מתנת האלוהים. המצב של הים ביולי-אוגוסט זה בדיוק כמו מים בקומקום. הטמפרטורה של המים חמה והים עולה למעלה. אותו דבר המדוזות, ואני יודע על מה אני מדבר, אני מכרתי מדוזות לסינים. שקל ושלוש אגורות למדוזה".

למה שהסינים ירצו לקנות ממך מדוזות? "בא אלי יהודי עם דיקטים ופלטות של פורמייקה שאותם הוא היה שם בשמש, ועל זה היה שם את המדוזות עם מלח. המים היו נשאבים מהמדוזות וככה הוא היה עושה אבקת מדוזות ומוכר לסינים, או ליפאנים, אני לא זוכר. תראה, אם זה מה שברק ירצה, לגלוש, ניתן לו את כל המשאבים שיצליח. אני רק חושב שלהיות דייג זה עדיף. החלום שלי זה לפתוח מפעל לייצור סירות ואם אני מייצר סירה אני מייצר גם גלשן".

איך שאבא רוני מסיים את המשפט, נכנסת אמא אתי נרגשת חזרה לסלון ופונה לבן שלה. "עכשיו דיברתי עם האחראי על נבחרת ישראל. הם רוצים אותך. רק אמר שתבוא ויהיה בסדר". על דבר אחד אין מחלוקת בדוגית: הדמות הדוחפת והמפרגנת ביותר לגלישה של ברק, זאת אמא שלו ("אני עושה את העבודה הכי קשה - אני מחזיק לו אצבעות", מציין רוני). "אני לא רואה את העתיד שלו בדיג. זאת עבודה לכיף, לא בשביל להתקדם בחיים", היא מסבירה. "גלישה זה סיפור אחר. הם אומרים שיש לו פוטנציאל, כי הוא צעיר ואפשר לבנות אותו. בשנה וחצי האחרונות הוא פרץ ופתאום כולם קלטו כמה הוא טוב. אנחנו ניקח אותו, נסיע אותו לאן שצריך. אני אוהבת להשקיע בו. מה שטוב אצלו, שהוא לא פוחד. יש לו אומץ, זה מה שהחבר'ה מהנבחרת אהבו אצלו. אני רוצה שיהיה לו טוב, ואם יוכל להתפרנס ממה שהוא אוהב, הכי טוב".

ברק שומע את המלה פרנסה, וכבר מתעורר. "החלום שלי הוא להצליח ולהיכנס לנבחרת ולהתחרות באליפות עולם. אמן יתגשם. בתחרויות גלישה בעולם מרוויחים ים. יש גם פרסים של 200 אלף דולר. הנה, יש את קיי די סלייטר, שהוא אלוף העולם. אין עליו. אולי הוא כבר לא אלוף עולם, אני לא יודע, אבל יש לו הכי הרבה ניצחונות באליפויות עולם. אתה יודע איך הוא חי? מיליונים הוא עשה. הלוואי הייתי כמוהו".