תחתית החבית

מופע הפרידה של מולי קצורין מנבחרת ישראל היה מפגן של יישור קו מבהיל עם היכולת שהנבחרת, בהדרכתו, הציגה בקמפיין האחרון. אם חשבנו שעל המגרש גירדנו את תחתית החבית, בא קצורין והוכיח שתמיד אפשר לרדת עוד קצת. שלשום, באולפן "בטריבונה", התגלו האשמים האמיתיים בכישלון לעבור את פורטוגל ובולגריה: שני עיתונאים שישבו באימוני הנבחרת במרומי היציע וניפקו משם כותרות על אווירה עכורה בסגל. הגיוני, לא?

פוליטיקאים ואישי ציבור כבר יודעים שבשעת משבר האדם הראשון שצריך לשכור את שירותיו הוא יועץ תקשורת ממולח. לקצורין אין יועצי תקשורת, אבל אחרי הרבה שנים במקצוע הוא צריך לדעת שמתגרות רחוב קטנוניות עם עיתונאים איש לא יכול לצאת טוב, בטח לא מאמן לאומי שזה עתה סיים טורניר נוראי. קצורין ישב באולפן דקות ארוכות, אבל קהל חובבי הספורט לא שמע ממנו מילה אחת על הסיבות להופעה המבישה של הנבחרת. את הדין וחשבון הוא הרי הגיש לועדה המקצועית, כאילו איתן רוב משלם לו את המשכורת מכיסו ולא מכספו של ציבור משלמי המיסים.

הטינה לנציגי התקשורת העבירה את קצורין על דעתו, עד כדי כך ששכח את כללי ההתנהגות הבסיסייים המחייבים את מי שנושא בתפקיד ייצוגי. למשל, שעל התפטרות מקובל להודיע בצורה מסודרת, בהודעה לעיתונות או מסיבת עיתונאים. הדרך הצורמת בה בחר לפרוש מתפקידו מעוררת עצב גדול, משום שההתנהלות הזאת אינה מהווה המשך ישיר לקריירה שלו. קצורין הוא מאמן עם זכויות לא מבוטלות ורקורד של ענייניות והגינות, אבל בשנים האחרונות קרה לו משהו רע ולא ברור, כאילו התיישב שדון זדוני ליד אוזנו ויעץ לו לבצע סידרה אינסופית של שטויות שנמתחו ברצף מהקיץ שעבר ועד הסתיו הנוכחי.

זה לא שבין טענותיו של קצורין כלפי התקשורת אין כמה שראויות להתייחסות. כמו תמיד אצלנו, הענייני הופך מהר מדי לאישי והמקצועי למתלהם. אפשר להבין את תהומות העלבון והפגיעה שגרמו לקצורין לרסס לכל עבר רגע לפני שהוא הולך הביתה, אבל בינו לבינו גם הוא יודע שהפעם היתה להתנפלות סיבה. אם הוא באמת סבור שהדיווחים על תסיסה בקרב השחקנים הם המצאה, הוא כנראה לא דיבר איתם חודשים ארוכים. למען האמת, ככה זה גם נראה במגרש.