עשרת השחקנים האחרים

הדבר המעליב ביותר במשחקה של ישראל מול שווייץ היה איכות כל חומר השחקנים, מלבד בניון. לא בהשוואה לאירופה ולא בהשוואות נוסטלגיות מסובכות, אלא למה שהיה פה רק לפני 4-5 שנים. והכוונה לא לאיל ברקוביץ וחיים רביבו אלא לאלון חזן, טל בנין, אלון חרזי, אלון מזרחי וז'אן טלסניקוב. וקצת לפניהם ניר קלינגר ולתקופות גדי ברומר.

חבל להיכנס לחולשתם של פרטים ולשאלה מי היו העלובים ביותר. האם בלמים שבגיל לא מבוגר נראים כשחקנים בשלהי הקריירה, או מגינים שזקוקים לעזרה מאסיווית מדי של ההתקפה. אולי החלוצים החלושים והאיטיים והלא מדוייקים. האם מי מהם, בשיא יכולתו, מדגדג את מה שהיה אלי אוחנה? ספק אם הם מצדיקים את אי הכללתו של אלון מזרחי.

תיאורטית, שחקנים באיכות איומה כל כך הן נסיבות מקילות לעבודת מאמן. אלא שגרנט אינו מאמן זר. לא מעטים משחקני הסגל היו שחקנים בקבוצותיו. האם אבי נמני, שחקנו האהוב, איננו כדורגלן בצלמו ובדמותו? מאמין עיוור בניצחון הכישרון על מוסר העבודה? משקיע זמן יקר ביחסיו עם העיתונות, בבניית מעמדו בין שחקנים, בעלי קבוצות ומקורבים.

המאמן הנוכחי הוא אשם קטן יחסית בצרה הזו. דור הכדורגלנים העלוב הזה הוא הדור הראשון שגדל בעידן בעלי הקבוצות, חבורת אנשי עסקים שהתיימרה לקדם את הכדורגל הישראלי ודירדרה אותו לאשפתות מקצועיות. החכמים והעשירים ביניהם הגיעו להצלחות סבירות ורגעיות באירופה באמצעות שחקנים זרים. המוביל שבהם טיפח בחכמה כדורגלן ברמה עולמית. כדורגלן ניגרי. אבל אצל כולם הידרדר לחלוטין מעמד המאמן בקבוצה. גרנט הוא המאמן הבכיר היחיד עם ג'וב בכדורגל הישראלי. דרור קשטן, שלמה שרף, יצחק שום וגם גיורא שפיגל - כולם בגיל לא מבוגר - לא פעילים בליגה הבכירה. הנסיבות שונות, אבל השורה התחתונה זהה. בעלי הקבוצות מעדיפים מאמן צייתן וזול, כזה שלא לוקח אינצ'ים בעיתון או מתעקש על זכויותיו המקצועיות.

שום כדורגלן משמעותי לא צמח במחלקות הנוער של הקבוצות הבכירות כבר חצי עשור. גם מה שיש הוא מקרי. אוחנה, רביבו וברקוביץ' גדלו במחלקות נוער מפוארות. בניון גדל בפריפריה במקרה. בעלי הקבוצות נתנו לנו את עשרת השחקנים האחרים בהרכב.