יותר מדי בעיות , פחות מדי פתרונות

נקודת המוצא לחשיבה הישראלית לקראת המשחק הזה, היתה חשש גדול ומעיק מפני יכולתה ההתקפית של נבחרת שווייץ. אולי בגלל התבוסות של הקבוצות הישראליות בגביעי אירופה, אולי בגלל משבר פסיכולוגי של השוער הראשון (אחרי הכל, למחנה האימונים זומן שוער אחר בכושר סביר). הפתרון שנמצא היה קצת יוצא דופן - שלושה בלמים בהרכב ביתי - גם אם לא ברור מי מהם אמור לנהל את האחרים ומי אמור לבצע את העבודה ממש.

עודף הבלמים הזה גרם לנחיתות של נבחרת ישראל בקישור ואיפשר לשווייצרים לשלוט בכדור דקות ארוכות. הפתרון הראשוני שנמצא היה משחק אגרסיווי של הקשרים הישראלים. אלא שזה הביא לכרטיסים צהובים מוקדמים מדי לשחקני הקישור וחייב פתרון אחר: הסגת שחקני ההתקפה לאחור וויתור על כל יוזמה התקפית בחצי השני של המחצית הראשונה.

כאן התגלתה צרה נוספת. השווייצרים ריווחו את המשחק לאגפים והתברר כי רביד גזל איננו שחקן כדורגל ברמה בינלאומית ואינו קרוב כלל לרמה כזאת. הפתרון שנמצא, לאחר שגיאות קריטיות של גזל באגף, היה להעביר את עמרי אפק מתפקידו ההתקפי לעמדתו של גזל. מהלך מייצב, למרות שהותיר את גזל חסר תעסוקה ואת ישראל עם 10 שחקנים מבחינה מעשית.

הפתרון שנמצא הוא החלפתו של גזל באבי נמני, פתרון שנתן לישראל את הדקות הטובות ביותר שלה. עד שהכושר הגופני של השחקנים הישראלים אזל בסביבות הדקה ה-70. הפתרון שנמצא לכך היה ויתור על חילוף התקפי, שנוהגות לבצע נבחרות ביתיות בניסיון להשיג הכרעה, וחילוף דווקא בעמדות הבלמים (סבן במקום גרשון).

כמו וויין רוני ותיירי הנרי באליפות אירופה האחרונה, גם יוסי בניון היה אתמול בעיה בלתי פתירה עבור חבורת השווייצרים האפורים. אבל הטכניקה המרגשת וההחלטות החכמות של בניון הן לא התמונה האמיתית של הכדורגל הישראלי והנבחרת.

התמונה האמיתית היא המערך המבולבל, הטכניקה האישית הלקויה, הכושר הגופני הלא מספק וחוסר היוזמה בקרב כל השחקנים האחרים. זאת גם היתה התחושה בין אלפי הצופים שצעדו מאות מטרים בדרכים החוליות החשוכות ביציאה מהאיצטדיון.