הקלקול, ובניון

ישנו יוסי בניון ומסביב האדמה מקולקלת. ובעניין בניון הרי ייערמו אלפי מלים, כולן ראויות ואף לא אחת מהן מסוגלת לתאר את הכישרון. כי בניגוד לדריבל שלו, השפה שלנו מוגבלת. זו חוויה אסתטית ולכן היא אינה מצריכה אותיות ופסיקים, היא חייבת להיחוות. את בניון צריך לראות.

ודווקא בעניין הקילקול ראוי להרחיב, כי בניון הוא המוטציה. הוא היוצא דופן שנוצר על אף התבנית המקולקלת. והתבנית כבר שנים לא נראתה כל כך מקולקלת.

רביד גזל מגן בצד ימין - מקולקל. הוא אינו מבין את תפקידו, וגם אם מבין, אין בכך עזר - הוא לא מסוגל. אז אברהם גרנט מחליט להוריד למטה את עומרי אפק ולהזיז את גזל לקישור. תוצאה: שער שני של השווייצרים, דרך האגף הימני כמובן. מקולקל.

בצד שמאל אדורם קייסי - מקולקל. כל פעם שהכדור מגיע אליו, הוא מגביה. לאן הוא מגביה? קדימה, העיקר להגביה. 90 אחוז מהכדורים מגיעים לשווייצרים, אבל לפחות היתה הגבהה. מקולקל.

במרכז ההגנה שלושה בלמים. לפחות האמצע סגור, הלא כן? אז בדקה ה-34 שלושתם מביטים על פונלנטן נוגח את ה-1-2. שלושה ענקים, שניים אפילו עם שיער ארוך, והשווייצרי נוגח פנימה. מקולקל.

בקישור עידן טל - מקולקל. הוא לא בכושר, וגם כשהוא כן בכושר זה לא משהו לספר עליו הביתה. ופיני בלילי בחוד - מקולקל. לא רק מקולקל, גם מסורבל, מבולבל, מטומבל, מטורלל.

ולאן שלא מביטים מקולקל. חסר כישרון. שחקנים לא מספיק טובים. מנסים, פשוט לא מסוגלים. ודווקא ההבנה הזאת מחייבת מבט מפרגן לעבר אברהם גרנט, שלרגעים נראה כמו חובש שמנסה לעצור את הדם שניגר מכל כיוון.

אבל זה גדול ממנו. חוסר כישרון לא ניתן לרפא בעזרת תחבושות מתולתלות כמו קלמי סבן ועומר גולן. חוסר כישרון ניתן לרפא רק בעזרת כישרון. מה שמחזיר אותנו ליוסי בניון.