לא פעם הלין אלי אוחנה כי העיתונות מצפה שבתפקידו כמאמן הוא יעשה לפחות אותם דברים שעשו אותו לאחד הכדורגלנים הגדולים של ישראל. לא פעם, בעיקר בתחילת הקריירה החדשה שלו, היה משהו בתלונה. אבל כעת נדמה שדווקא אוחנה השחקן רודף ומכריע את אוחנה המאמן.
אוחנה ראוי לקרדיט על ההעדפה הברורה שלו למשחק ההתקפי, היצירתי, זה שכשחקן היה חלק ממנו ואחד ממוביליו בבית"ר. אבל מה לעשות שבית"ר הנוכחית לא יכולה להרשות לעצמה תפישת עולם כזאת.
לבית"ר של דרור קשטן היו הכלים, לחזור מפיגור של שני שערים בחוץ מול באר שבע, בנחיתות מספרית, לניצחון ענק 2-5. בית"ר של אוחנה המאמן היא כמעט מפסידה ברורה בכל משחק שבו תמצא עצמה בפיגור.
הקריירה של אוחנה כמאמן זימנה לו עבודה בקבוצות בדעיכה, אבל לא כאלה שגורלן נחרץ. הוא יכול היה, במקרה של בני יהודה ובית"ר, לעשות יותר גם בתנאי פתיחה קשים. הקבוצות שלו מעולם לא שיעממו, אבל סבלו מנאיוויות מחרידה. ואם יש תכונה שקשה לייחס לאוחנה, זאת נאיוויות.
מה שמותיר אותנו עם ליקויים קשים, מבחינתו, בתפישת העולם ובהבנת המצב שבו הוא עובד. אוחנה, קודם כל הוא, חייב לחשוב איך הקבוצה שלו נמנעת מספיגת שער ראשון. זה אומר מערך הגנתי יותר, משחק סגור יותר, צפיפות גדולה במרכז, שימוש נכון בקשרים הגנתיים, פרידה ראויה מאמסלם וטלקר ומחשבות נוספות על מעמדו של קורנפיין.
ומעל לכל, הוא חייב להשאיר מאחור את אוחנה השחקן ובית"ר ההיא. או את קריירת האימון.
הרהורי פרידה מאוחנה
5.10.2004 / 7:57