עדיף ככה

ואולי טוב שזה נגמר ככה. אם אחרי עוד ארבעים דקות של חרפה הנבחרת היתה מצליחה איכשהו להתפלח לאליפות אירופה,היתה לנו סיבה לדאגה. ביכולת של השבועיים האחרונים, עדיף לשחק נגד איי פארו ולוכסמבורג, או השד יודע מי ממתינות לישראל בבית ההזדמנות האחרונה, מאשר נגד ליטא וספרד.

אחרי הקמפיין האחרון של מולי קצורין - ורק אם מישהו באיגוד יירד מהפסים לחלוטין זה לא יהיה האחרון - איש לא יזלזל עוד בצמד המילים "לפרוש בשיא". זו כמובן חוכמה בדיעבד, אבל אם קצורין היה נפרד מהנבחרת אחרי אליפות אירופה הוא היה נכנס להיסטוריה כמאמן שהביא אותה להישג הטוב בעשרים שנה. אבל ספורט הוא עסק אכזרי שבו זוכרים רק את המשחק האחרון, וזה, מה לעשות, היה נגד בולגריה.

קשה לחשוב על נקודת אור בנבחרת. כשל מערכות מקיף כל כך מזמן לא נראה כאן. בימים האחרונים קצורין דיבר על כך שהכל מתחיל מהגנה, אבל גם בדקות הספורות שבהן ההגנה הישראלית עבדה כמו שצריך, ההתקפה היתה אומללה ועקרה. סלי הפלא של מאיר טפירו רחוקים מלהיות נחמה, להיפך: כשהמערך הקבוצתי מסביב לטפירו מתפקד - ראו בני השרון בעונה שעברה - הוא משמש כבונה משחק ומסיים ערבים עם יותר אסיסטים מנקודות. כשהרפרטואר שלו מתמקד בזריקות התאבדות, גם אם יש להן נטייה למצוא את הדרך לטבעת, זה סימן רע מאוד. בשבועיים האחרונים טפירו, כמעט בלית ברירה, נכנס לנעלי המשוגע עם הביצים הגדולות, אבל זה כל מה שהיה לנבחרת להציע.

לפני שנה ההופעה המוצלחת באליפות אירופה סימנה את הדרך לעונה הגדולה בתולדות הכדורסל הישראלי. מפחיד לחשוב מה מבשרים השבועיים האחרונים. פיני גרשון אמר השבוע ש"הסרט של העונה שעברה לא יחזור על עצמו". בינתיים, אבוי, נראה שאנחנו בתחילתו של סרט אימה.