(מערכת וואלה! ספורט כואבת את צערם של אלו שנגזר עליהם לשאת בתואר "נכה", ושל האנשים הקרובים אליהם. הלשון הצינית של הכתבה נועדה רק להמחיש את האבסורד בו מתקיים ספורט הנכים הישראלי. גלישה מהנה ושנה טובה)
בשנת 1968 אירחה ישראל אולימפיאדה. כן, כן, לא זו שאלכס גלעדי חולם עליה בלילות, אבל אולימפיאדה, אולימפיאדת הנכים. משחקי הקיץ במכסיקו מוקדם יותר באותו קיץ גמרו לאנשי הטוריטיות את הכסף וכפר המכביה, אז קאנטרי קלאב משופר, לקח על עצמו את המשימה. ספורטאים מ-29 מדינות התארחו בארץ הקודש, עדיין באופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים והאירוע, תאמינו או לא, עבר בהצלחה.
ישראל, לפחות בתפיסה של חובב הספורט הממוצע, היא מעצמת ספורט בתחום הנכים. מברוך חגאי ועד קרן לייבוביץ', ספורט הנכים מזוהה פה עם שיאי עולם ומדליות. רק שחלומות לחוד ומציאות לחוד. לאולימפיאדת הנכים שתתחיל ביום שבת באתונה, יצאו 24 ספורטאים בלבד, המשלחת הכי קטנה שלנו אי פעם, ובלי נציגות לענפים הקבוצתיים. בקרוב תראו כותרות שיבשרו לכם על ההצלחות באתונה, אבל האמת היא שמצבו של ספורט הנכים בישראל מעולם לא היה גרוע יותר. במשלחת ובסובבים אותה יש חומר אנושי יוצא דופן, אבל אף אחד לא יכול להבטיח שעוד 10 שנים יהיה פה בכלל ספורט נכים תחרותי ממוסד.
ימי המלחמות והפוליו
ספורט הנכים התחרותי בישראל נבנה מאז ומתמיד על שני גופים: בית הלוחם שמטפח את נכי צה"ל ואיל"ן רמת גן, שמגדל ספורטאים מקרב נכים ופגועי מוחין מלידה. היתרון לבית הלוחם, שמחזיק גם בתדמית אליטיסטית יחסית, הוא ברור והמאזן לאורך השנים עומד על 70-30 אחוז חברי משלחת שיצאו לאולימפיאדה, לטובת המועדון הצבאי הסגור.
הבעיה כיום היא פשוטה, אם אפשר רגע להפוך סדרי עולם ולקרוא לזה בעיה - אין לנו מספיק ספורטאים נכים, לפחות לא משני המקורות הנ"ל. מקום המדינה אל תוך שנות ה-50 סופקו לספורט בעיקר נכי צה"ל לרוב בשל הפעילות הצבאית המרובה. בשנות ה-60 פרצה בישראל מגפת פוליו, שסיפקה דור חדש של נכים ובעלי שיתוק מוחין. בשנות ה-70 חזרו המלחמות, מלחמת לבנון בתחילת שנות ה-80 הגדילה את הקאדר, אבל מסוף העשור נסגר הברז. האינתיפאדה אמנם זרקה חייל פה, חייל שם, אבל לא משהו שעליו אפשר לבנות משלחת אולימפית רצינית.
משלחות ישראל הפכו מבוגרות יותר ויותר, כשמראש בספורט הנכים ממוצע הגילאים גבוה יותר מהמקובל בספורט 'הרגיל'. כשחייל צעיר נפצע, לוקח לו בדרך כלל לפחות שנה עד שהוא מבין מה קרה לו מבחינה פסיכולוגית, השנה שאחרי זה מוקדשת לשיקום פיזיולוגי שיביא אותו למצב בו יוכל להחליט האם הוא פונה למסלול של פעילות ספורטיבית הישגית. אז צריך להתחיל ללמוד את חוקי המשחק, לפתח מיומנויות וטכניקות ואחרי שיש בסיס סביר להתחיל להתחרות. רוצה לומר: אם חייל נפצע בגיל 21, רק בסביבות גיל 26 אפשר לצפות להתחיל לראות ממנו תוצאות. ובינתיים, כדרכו של עולם הספורט, מצבת נציגי הדור הוותיק הולכת ופוחתת.
העולם צעד קדימה
עד אמצע שנות ה-70, היה קרטריון אחד למשתתפים במשחקים הפראולימפיים - נכים הנמצאים בכסא גלגלים וזירת ספורט הנכים בישראל נשלטה לגמרי על ידי בית הלוחם. ואז, ב-1976 שונו כללי המשחק: קטועים, נפגעי שיתוק מוחין, נכויות מוטוריות אחרות, עיוורים ובעלי פיגור שכלי צורפו גם הם למעגל המשחקים, מה שהוביל לכך שאיל"ן רמת גן נכנסה לסיפור ונתנה תגבור/אלטרנטיבה לבית הלוחם. אבל במקביל להתבססות בארץ, צצה בעיה חדשה.
העולם, ברוב חוצפתו, החל לגלות עניין בספורט הנכים. במהלך שנות ה-80 התחילו האירופאים לשים כסף ואת הפירות הם החלו לקטוף בשנות ה-90. ישראל, שהיתה מובילה בענפי ספורט רבים, מצאה את עצמה מתמודדת בתחרות קשה בענפים החזקים שלה ובמקרים אחרים אפילו נשארה הרבה מאחור. קחו לדוגמא את הליגה ההולנדית בכדורעף נכים, בה רוב המשחקים הם סולד-אאוט ואוהדים קונים מנויים. זאת אמנם דוגמה קיצונית לפריחה של ענף ספורט נכים, אבל בארץ, להזכירכם, מצליחים להביא בקושי 50 איש לכדורעף של בריאים. בקיצור, ספורט הנכים הישראלי מצא את עצמו במציאות אליה הספורט הכללי בישראל התרגל כבר מזמן - נחיתות מערכתית אל מול התחרות הבינלאומית. המזל הוא שפה עוד יש לנו כמה תותחים.
שרגא ויינברג, שבשבוע שעבר זכה באליפות ישראל בטניס על כיסאות גלגלים, נחשב לאחד הטניסאים הנכים המוערכים בעולם ובטורנירי הזוגות, הוא מוצף בפניות מבני זוג פוטנציאליים. אבל בניגוד למה שקורה במרבית מדינות העולם המערבי, בהם גם ספורטאים נכים מתוקצבים על ידי המדינה במלגות חודשיות שמאפשרות להם להתרכז בספורט, את פרנסתו מוצא ויינברג בהוראה. באירופה, ובענפים מסויימים גם בארצות הברית, משחקי הליגות מועברים בשידור חי בטלוויזיה באופן קבוע. אצלנו, כדי לממן את שידור גמר הכדורסל בין איל"ן לבית הלוחם ישודר, שילמו הגורמים המעורבים 3,000 דולר לערוץ הספורט.
נכה, איפה נפצעת?
המשלחת שלנו לאתונה היא כמעט שריד אחרון לתקופת הפאר של ספורט הנכים הישראלי. מרבית חבריה השתתפו כבר באולימפיאדה של אטלנטה ב-1996. המקורות האנושיים המסרותיים, כמו שכבר אמרנו, מצטמצמים. מלחמות כמו שצריך כבר אין לנו ועם ההתקדמות הרפואית והמדעית גם שיעור התינוקות הנולדים פגועים הולך ופוחת.
העתיד, גם פה, שייך לצעירים, אלה שנפגעים בתאונות הדרכים. גם תאונות עבודה הן מקור אספקה מתמיד של ספורטאים נכים פוטנציאליים, אבל 8,000 נפגעי תאונות דרכים בשנה (לא כולל הרוגים) הם מספר מנצח. לפחות היה יכול להיות מנצח, אם לנפגעי תאונות הדרכים היתה את האפשרות לעסוק בספורט תחרותי.
עיסוק בספורט נכים דורש ציוד והדרכה מתאימים ובשביל זה צריך מוסד עם כסף וידע שיעמוד מאחוריך. לנכי צה"ל יש, כאמור, את בית הלוחם, למוגבלים מלידה יש את איל"ן, אבל לנמרחים על הכביש אין אף אחד. בשני המוסדות הקיימים מסבירים כי היו שמחים לקבל לשורותיהם ספורטאים נוספים - אבל בתנאי שמישהו יתקצב את העניין.
בביטוח לאומי, הגוף האחראי על קצבאות נכים במדינת ישראל, מסבירים שהעניין גדול עליהם. "אנחנו מתקצבים כל נכה, חוץ ממה שאנחנו עוזרים לו כמובן מהבחינה השיקומית, ב-1,800 שקל לחודש", פירט עבורנו דובר הביטוח הלאומי, חיים פיטוסי. "הלוואי והיתה לנו דרך לתת יותר, אבל אין לנו מאיפה. הבעיה של ספורט הנכים היא בעיה ידועה, אבל נכון להיום, במצב הכלכלי בישראל אנחנו לא יכולים לעזור יותר ממה שאנחנו כבר עוזרים".
מאחר ואנחנו מדברים על ספורט ייצוגי, הפתרון, על פניו, צריך להגיע מהמשרד הממשלתי האחראי על הספורט בישראל - משרד החינוך. לימור ליבנת הבטיחה לספורטאים הנכים ערב היציאה למשחקים "שיהיה בסדר", אבל ראשי ספורט הנכים בארץ לא בונים על הגדלה משמעותית של התקצוב הדל שנותן המשרד לתחום.
אז ערב פתיחת המשחקים הפראולימפיים באתונה (ביום שישי הקרוב), אנו ממליצים לכם לנסות ולספוג כמה שאפשר מהמפעל האנושי והספורטיבי הנפלא שפועל פה כבר ארבעים שנה. אם לא יחול שינוי משמעותי בסביבה של ליבנת או יורשיה, לא יהיו לכם עוד הרבה הזדמנויות לעשות את זה.
אנחנו נמשיך לבדוק את העניין בזמן הקרוב. שנה טובה.
