אלכסנדר הגדול

"שורה", צעק מאמן הנבחרת אברהם גרנט לקראת סיום אימון הנבחרת ביום שני, "בוא הנה, תעמוד באמצע". גרנט תירגל את שחקניו בתנועה לתוך הרחבה, וכדי לדמות עבורם שחקני הגנה קפריסאים הוא העמיד בקצה הרחבה, בתפקיד קונוס, את מאמן השוערים שורה אובארוב, שללא שום סימן של מרי או רוגז, ציית.

עבור מישהו אחר זו היתה פחיתות כבוד. בשביל שחקן עבר ומאמן צבר זו היתה ודאי פצצה לאגו. אצל שורה אובארוב זו בסך הכל היתה עוד משימה. עוד דרך להצדיק את תמצית קיומו. אובארוב, בכל מקום ושעה, הוא חייל. לויאלי למערכת שלה הוא שייך בצורה עיוורת. לפעמים, כמו בעונה שעברה, המערכת שבה הוא נמצא עוברת תקופה רעה ושורה לא יכול להבין את הכדורגל הישראלי ולחשוב שהכל קודר, ולפעמים, כמו בחודשים האחרונים, הקבוצות של אובארוב מתעלות והוא יכול לחשוב שהעתיד כאן ורוד. רגע אחרי צרפת ולפני קפריסין ובאיירן מינכן, אלכסנדר "שורה" אובארוב יכול להתרווח ולערבב את הצבעים הבהירים והקודרים של הכדורגל שלנו.

רגע אחרי שבצרפת ניסו להתאושש מההגנה הישראלית ולברר למי שייך הכרטיס של קלמי סבן, האופוריה באימוני נבחרת ישראל נראתה גם בעין בלתי מזוינת. עדיין, המחשבה שבעקבות "נס פריז" הכדורגל שלנו קפץ בן לילה ליקום אחר מגוחכת. אובארוב, תוצר סובייטי בסביבה לבנטינית, לא מנפץ את תזת המנטליות הלקויה של הצברים. "אף אחד לא האמין שנעשה תוצאה כזו, אבל זה עדיין מוקדם לדבר על הקמפיין", הוא אומר, "עשינו תוצאה טובה, אבל כל אחד מכיר את המנטליות הישראלית, שאחרי תוצאות טובות יכולים להגיע פנצ'רים. זה לא בית קל, אבל אי אפשר להגיד שאי אפשר לעבור. הכל בידיים וברגליים שלנו".

לאובארוב יש תחושה שמשהו השתנה בנבחרת. שעה של שיחה איתו יכולה לשכנע גם את גדול הציניקנים שהרנסנס קרב, זיכרונות הקמפיין הקודם מתנדפים, התיקו בפריז הוא בונוס לא צפוי והמחמאות על הסגנון היווני שסיגלנו אומרות שאולי הנבחרת עושה צעד ראשון משמעותי לכיוון אירופה. רנסנס או חזרה לימי ביניים, אובארוב מספק את זווית הראייה שלו לנעשה בנבחרת: "בזמן האחרון בכל האימונים הטקטיים אצל אברם היתה עבודה על סגירה, על ההגנה, על צורת שמירה במצבים נייחים. זה הכל הפקת לקחים מהמשחק נגד סלובניה בחוץ. למרות זאת זה עדיין לא מאה אחוז, כי אתה יכול לשמור עם שני שחקנים על תיירי הנרי ואז ברגעים האחרונים הוא יכול להגיע למצבים, אבל יש שיפור בהגנה שלנו".

יותר מההבדלים הטקטיים, אובארוב חש שינוי בהלך הרוח. עבורו תם עידן הכוכבים הארעיים שהביאו את הנבחרת לשום מקום. "תסתכל על הנבחרת, תסתכל מי משחק בה", הוא מצהיר. "מי זה קלמי סבן? מישהו שמע עליו לפני המשחק? הוא כמעט סגר את הנרי. הבן אדם בא לנבחרת בדקה ה~90, נתנו לו לשחק והוא לקח את הצ'אנס. איזו נבחרת נהדרת יש עכשיו, צעירה".

אז מה, הכדורגל בארץ משתפר?

"אני לא חושב. עכשיו אנחנו דורכים במקום, אולי אפילו הולכים אחורה. יש מזל למדינה שבסוף שנות התשעים הגיעו לארץ שחקנים ברמה גבוהה מברית המועצות. באנו לארץ רעבים להצלחה ולעבודה. בגלל זה הכדורגל שלנו קפץ אז, בגלל הזרים שהגיעו לארץ בתחילת שנות התשעים. עכשיו כבר לא מגיעים זרים טובים. אולי היום זה הצ'אנס של הצעירים כאן לתפוס את המקום, להתקדם. על הנייר הכל בסדר, ארבע קבוצות עלו לשלב הבא באירופה, ומכבי הגיעו לצ'מפיונס, אבל אני לא חושב שזה מספיק. הכדורגל שלנו צריך משהו חדש. גם הנבחרת שלנו היום בנויה על דם חדש וזה הסיכוי שלנו להתקדם. אני לא חושב שצריך להביא זרים על חשבון שחקנים צעירים אם הם לא ברמה יותר גבוהה".

ואם הכדורגל הישראלי, על פי אובארוב, נחלץ אט אט ממי המדמנה, לפחות במחלקה שעליה הוא אמון בנבחרת העניינים דופקים. אובארוב מנהל את אימוני השוערים בנבחרת בקלילות ובהומור. בסוף האימון ביום שני הוא ואורי אוזן בחנו את ניר דוידוביץ' כל אחד בתורו, כשפיני בלילי משלהב את היצרים מהצד. דוידוביץ' ואובארוב גם הקניטו אחד את השני לא מעט.
תגיד שורה, דוידוביץ', שטראובר, אלימלך ואוואט. מי הבכיר?

"ניר דוידוביץ' מספר אחת בארץ עכשיו. הוא השוער הראשון וזה מגיע לו. אבל שוער זה תפקיד שבו הכל יכול להשתנות. ניר יודע שיש לו בגב שלושה שוערים וזה טוב לו". ולאחד מאותם שלושה שוערים, אחראי אובארוב.

באותו אימון נבחרת ביום שני תירגל אובארוב את צמד חניכיו בנבחרת, דוידוביץ' ולירן שטראובר. כששטראובר עמד בשער, אובארוב נראה נחוש לאתגר אותו בבעיטות חזקות ממרחק קצר. "תבעט יותר חזק", העיר שטראובר בציניות לאובארוב. "מה אתה רוצה, שאני אבעט לך לידיים?", שאל אובארוב. "לא, פשוט תבעט יותר חזק ויותר לפינות", המשיך שטראובר, כשדוידוביץ' מצטחק בצד. אצל מישהו אחר זה היה נחשב לחוצפה. אצל הצמד הזה, שמשתף פעולה כבר שש שנים במכבי תל אביב, זה היה אחר צהריים בפארק. "כמו שאני למדתי משוערים שהיו לפניי בדינמו מוסקבה איך להתנהג במגרש ומחוצה לו, ככה אני חושב שאני דוגמה בשביל לירן עד היום".

הכל התחיל כששניהם עוד התחרו ביניהם על אפודת השוער הראשון במכבי תל אביב בעונת 1999/00. למרות הבכורה המסורתית של אובארוב על פני שטראובר, הבין הראשון שהצעיר כבר לא נושף בעורפו, אלא פשוט עוקף אותו. בצעד יוצא דופן ניגש אובארוב לאברהם גרנט, מאמן הקבוצה דאז, וביקש לתת לשטראובר לשחק, פשוט כי הוא יותר טוב ממנו. "כל אימון היינו מתערבים מי מקבל פחות גולים. מהדבר הזה נבנתה התחרותיות שלו, הוא עבד רציני, ובגלל זה הוא התקדם", הוא מסביר, "הוא עבר תקופות לא קלות, אבל היום הוא בנבחרת ובמכבי".

מפליא שדווקא אובארוב ושטראובר, שני אנשים קוטביים בהתנהגותם, פיתחו קשר הדוק כל כך. שטרואבר מוחצן וקולני, אובארוב מסוגר ושקט. שטרואבר מתפרץ בקלות. אובארוב שקול. לאחד מראה של כוכב, השני אפרורי. במכבי מגדירים את מערכת היחסים ביניהם כאהבה המהולה בהרבה אמוציות. ויכוחים קולניים הם לא מחזה נדיר ביניהם. "הוא באמת טיפוס לא קל", אומר שורה על התלמיד שלו, "זה בן אדם שאתה לא יודע מה יכול להיות אצלו. מחוץ למגרש הוא יכול להשתנות מצד לצד בחמש דקות, אני לא יודע למה לצפות ממנו, אבל אני רואה אצלו שיפור בקטע הזה. זה שהוא קפטן זה חלק מהשינוי ויכול להיות שזה נותן לו שקט".

מערכת היחסים שלהם עמדה במבחן בתקופה הקשה שעבר שטרואבר לפני שנה, כשהתגרש מאשתו. "שורה תמך בי כמו חבר אמיתי", אומר שטראובר, "בתקופה הגרועה ביותר שלי, כשלא הגיע לי לשחק, הוא עמד מאחורי". ולמרות כל מה שהשניים עברו יחד, עדיין שטרואבר ואובארוב יכולים להתנגח. מריבות האוהבים שלהם, מסכים גם שטראובר, הן חלק ממהות ההצלחה של השוער התל אביבי וחלק מהרצון העז שמפגינים שניהם. "לפעמים הוא כועס עליי, לפעמים אני כועס עליו, אבל לי אין דרך אחרת חוץ מלהציב את הדרישות שלי בפניו", אומר אובארוב, "אני יודע שאם אני אוותר לו ולא אעמוד על שלי, אנחנו נפסיד, אם אני אתן לו אצבע הוא ייקח את כל היד. אני לא אוותר לו עד שהוא יפרוש מכדורגל".

הוא יכול להיות היורש שלך כסמל במכבי?

"לדעתי הוא התחיל לשחק רק עכשיו. עזוב את זה שהוא בן 30. לדעתי הוא יכול להמשיך לשחק עוד עשר שנים, חופשי. אם הוא לא יהיה סמל במכבי אחרי שהוא יעזוב אז זה אומר שאני נכשלתי".

לא היה קל להביא את שורה אובארוב לראיון בשבועות האחרונים. בהתאם לרוח (הקודש, יש לומר) השורה על מכבי תל אביב, הגורסת שלעין הרע יש משמעות על-ספורטיבית, עד שלא הסתיימו משימות ההעפלה לליגת האלופות, ועד שאובארוב לא היה "בטוח ב-100 אחוז שמכבי בפנים, אפילו לא ב-99.9 אחוז", הוא סירב להתראיין. עכשיו, כשהקבוצה כבר עומדת בפני העילית האירופאית, הוא מוכן לדבר על מה שהביא את הקבוצה לחצות את הרוביקון בדרך לאירופה.

בתחילת העונה נראה כאילו נחלשתם אבל בכל זאת רשמתם הישג גדול. איך זה קרה?

"הקבוצה צעירה ואין בה הרבה שמות, אבל כולם כמעט אצלנו ממחלקת הנוער. במכבי חיפה רק דוידוביץ', קטן ובנאדו מהנוער. המצב שיש אצלנו עם כל כך הרבה צעירים מהבית הוא אידיאלי. היום נחמד להיכנס למועדון. אין חבורות וקומבינות. קבוצה סימפטית. נותנים לך כמאמן כבוד, מסתכלים עליך ושומעים אותך. אלה דברים שפעם היו פחות קיימים. היום יש בקבוצה שקט".

לעומת השקט עכשיו, איך התייחסת לתקופה הקשה שעברה על הקבוצה בעונה שעברה?

"זה בטח לא היה נעים. אוהדים אמיתיים לא היו מתנהגים כמו שאנשים התנהגו בשנה שעברה. מי שבא עם החולצה הצהובה זה אוהד אמיתי. אלו שהלכו נגד הקבוצה, אלו אוהדים?".

ועדיין, אובארוב מייחס גם לשחקנים חלק גדול מהבעייתיות של העונה שעברה. בעיצומו של גל מחאות האוהדים בעונה שעברה הוא יזם שיחה עם כמה שחקנים ותיקים בקבוצה ובה ציין את חוסר יכולתם של חלק מהשחקנים להתמודד עם מחאת הקהל. "אני לא מבין דבר אחד", הוא מוסיף, "אותי על המגרש לא עניין שום דבר חוץ מהיריבה. שחקנים שאמרו שהיה להם קשה בגלל שהקהל קילל אותם פשוט משקרים. אתה בא לטדי והרוב שם אוהדי בית"ר. מה, שם אתה כן יכול לשחק טוב ובבית בגלל שמקללים אותך אתה לא יכול? אני לא מבין את זה".

ממה זה נובע?

"יכול להיות שבגלל המנטליות, אולי בגלל שהם היו צעירים. בכדורגל משחקים גברים. אתה צריך לעשות עבודה 90 דקות וזהו. אותי היו מקללים בדרבים 45 דקות ליד השער שלהם וזה לא היה משפיע עליי, לא הייתי שומע. מה הייתי צריך לעשות, לצאת מהמגרש? בסוף הייתי מסתובב והייתי שולח להם נשיקות, זו התשובה הכי טובה".

היתה לך בעבר ביקורת על העדר התרבות בכדורגל הישראלי. על המנטליות.

"היום אלה זמנים אחרים, מכשאני התחלתי לשחק. אף פעם לא הסתכלתי לאחרים לכיס. שחקן צריך לתת תשובות במגרש ומחוץ למגרש שיעשה מה שטוב לו. בנוגע להבדלי המנטליות, אני יכול להגיד על עצמי שאחרי ניצחונות אני אש מבפנים, אני רוצה לקפוץ ולהשתולל אבל אני שומר בפנים. אני גם רוצה חגיגה, אבל ככה אני, תמיד אחשוב על המשחק הבא. אני לא חי את הרגע ויודע שלא לקחתי אליפות".

אמרת פעם שחסרים במכבי ווינרים. היום זה שונה?

"אני חושב שעדיין לא. אין אצלנו את הסוג הזה של השחקנים. היום יש יותר קבוצתיות. פעם היו מלמיליאן, קלינגר, דריקס, פולוקארוב. היום תיקח את כל הסגל של מכבי ואתה לא יכול להגיד שיש מישהו שהוא מנהיג, אבל אתה יכול לראות שחקנים שעוד יהיו מנהיגים".

שנתיים שהוא מכהן במכבי על תקן עוזר מאמן, ודווקא כאן מתגלה הפרדוקס שטמון באישיותו של אובארוב. הוא דמות מוכרת במועדון, סמל נערץ של ווינריות ומקצוענות, אחד מהדור שהחזיר את העטרה ליושנה במכבי. שפע של קומפלימנטים מוזכרים עם בישור שמו, ועדיין, אובארוב נותר מעט ברקע, נאמן למערכת ומתרחק ממרכזי הכוח בה. בזירת הכדורגל הישראלי, שבה נקשרים הצלחה, פרסום והשפעה בחוט שני, משנה אובארוב את אתוס ההצלחה המקובל. "הוא מתרחק מפוליטיקה, לא מתעסק בשום דבר חוץ מהמקצוע", אומרים עליו קולגות וחברים. בפרשת נימני, לדוגמה, אובארוב לא לקח חלק. הוא לא היה חלק מקבלת ההחלטה, לא היה מהמבקרים או המבוקרים. האקט היחידי כמעט שנקשר לפרשייה היתה כשנשאל לדעתו מי צריך להיות הקפטן במקום נימני. גם היום מתייסר אובארוב כשהוא נשאל על הפרשייה. קתרזיס לא יהיה כאן: "אני לא רוצה לדבר על זה", הוא אומר, "לא הייתי מעורב בזה. זו היתה החלטה של ניר ואפילו לא הייתי באזור שלו כשהוא קיבל אותה. הוא רצה לחתוך פעם אחת וזהו".

ולא הרגשת שכדמות חשובה במערכת יש לך מה להגיד בנושא?

"לא. כי זו החלטה של מאמן, אם אתה רוצה או לא רוצה. כמו בצבא, הוא הקצין ואני החייל. הוא קיבל את ההחלטה. יש דברים שלא צריך להיכנס אליהם".

כמו בצבא זה אובארוב. הולך בדרכו שלו, דרך שונה כל כך מדרכם של רוב הסובבים אותו. השאלה היא רק לאן בדיוק הוא הולך. "אני לא רוצה לחשוב רחוק מדי", הוא אומר, "אני לא יודע מה יהיה מחר. אני קם בבוקר ורואה שיש שמש, את הילדים ואשתי אז אני אומר תודה רבה ואני יכול ללכת לעבודה בראש שקט. זו העבודה שאני אוהב לעשות. מה צריך יותר?".

אתה מאמן שוערים ועוזר מאמן. אתה לא חושב להיות מאמן ראשי?

"לא, אני לא יכול. אין לי סבלנות להיות מאמן. יש לנו עם עם מנטליות שאני לא מבין עד היום. מאמן צריך הרבה סבלנות עם השחקנים. אני הגעתי ממדינה אחרת, מתרבות אחרת. לי אף אחד לא אמר שום דבר פעמיים כמו שאומרים לשחקנים כאן לפעמים. אני יודע שאם מישהו היה עונה לי כאן בצורה מסוימת אז הייתי מאבד את הסבלנות. אני רואה לפעמים שחקנים שחלקם עושים חימום טוב ויש כאלה שלא. אני לא מבין אנשים. לפעמים כואב לי ואני צודק אבל אני לא יכול לשכנע, גם אם אני מאמן ואני קובע. כשחקן כל דבר שהיו אומרים הייתי סוגר בתוך שנייה. כמאמן שצריך לתת הוראות זה משהו אחר. אולי בגיל 60 אני אבין את המנטליות כאן".

לפני גיל 60 יש לאובארוב עוד כמה משימות. הקרובה שבהם היא לא סתם עוד אחת- באיירן מינכן בפתיחת הצ'מפיונס ליג ביום רביעי, קבוצה הנראית כרגע לאנשי מכבי כמגיעה מעבר להרי הקסם. אפילו לשועל כמו אובארוב זו תהיה חוויה. "אני אתרגש מאוד להיות חלק מליגת האלופות", הוא אומר, "שחקנים עוד לא יודעים מה מחכה להם. אני עוד הייתי במונדיאל ויש לי חוויות משם".

כשהוא מדבר על החוויה שבפתח, מסגיר אובארוב רגש נוסף. כאחד שהיה קרוב למעמד עם מכבי לפני תשע שנים וחווה הדחה מרגיזה מידי גראסהופרס השוויצרית, מספר אובארוב, בכנות, על קנאתו בצעירים: "באמת צבט אצלי בלב שאני לא אהיה שם. הייתי קרוב לשם אבל לא הרגשתי את הצ'מפיונס ליג. יש לי את החוויות שלי, אבל את זה לא הצלחתי. הסיפורים של השחקנים של מכבי חיפה, אלו חוויות גדולות". כשאני מנסה לפזר אופטימיות לקראת יום רביעי עם הדיווחים האחרונים מבירת באווריה שמבשרים על חוסר שקט בבאיירן, אובארוב מבטל אותי: "אסור להסתכל עליהם, רק עלינו. אני מקווה, בעזרת השם, שנעשה משהו יפה לאוהדים שלנו בראש השנה".