אין כמו בבית

"חבל שהוציאו כרטיסים כל כך יקרים. מה זה? אין סיבה שליציע המזרחי ישלמו כל כך הרבה", אמר לי יוסי בניון בזמן שקיבל סדרת עיסויים, מתיחות ושיכפולים מהמעסה של הנבחרת. צודק הילד, בשביל לראות משחק באצטדיון שמזכיר את המגרש בקינשסה, לא צריך לשלם כל כך הרבה כסף. בטח לא כשמהיציע הישן אתה לא רואה את הקו של האאוט בגלל שלטי הפרסומת. אבל לנו, דברים כאלה אף לא הפריעו. מבחינתנו - שיסתירו לנו, וכמה שיותר. הייתי עכשיו שולף אלפייה כדי שמישהו יסתיר לי את הבומבה של צ'ארלי יאנקוס לחיבורים של בוני גינצבורג. הייתי בכיף נותן את הסוני, כדי שמישהו ימחוק לי מהזכרון את הדרדלה של הרצוג או את הבעיטה של 'רוקט רוני' לברכיים של היגיטה בדקות האחרונות מול קולומביה.

אבל הערב, הגמד מתעורר. הכדורגל חוזר הביתה, לפחות לבינתיים, ואי אפשר לא להאמין, שוב, שהפעם זה יהיה שונה. אחרי כמה שנים טובות בהן המשטח ברמת גן לא טעם את דבש רגליהן של הרקדניות של אתי פולישוק, נוכל לחזור לפקקים של אבא הילל, לשיר את השיר של חופני ואולי אפילו לשמוח בחלקנו. הנבחרת, אי אפשר היה לפספס, כבר חזק באווירה.

השחקנים מחוייכים (אולי הנשק הכי חזק של אברם), אבל נכנסים אחד בשני באימונים כמו בימים הטובים של פרסלני. שאול אייזנברג, קצין העיתונות, מדבר בפלאפון ומעשן סיגר בכזה קצב, ובמקביל, שפלא שהוא עדיין לא התבלבל בין שניהם. משה סיני עומד בציפיות ומשחרר בננות לרשת של שטראובר כאילו אין מחר. גרנט, דרך אגב, העיף את רוב הכדורים שלו למטווח ליד הקניון.

"ככה אתה מתאמן גם באנגליה?", זורק מאמן הכושר אבי מויאל לטל בן חיים, שמזיע כאילו הוא נולד ביורקשיר. בן חיים לא עונה, הוא יודע מה הוא שווה. מויאל מחלק לחבר'ה השפוכים מים ומתפנה לתת 10 הקפות סביב האצטדיון בקצב שהיה משאיר את אל גארוז' אולימפיאדה נוספת בלי הזהב. בן חיים תופס לסבן בתלתלים, ואוזן בא להפריד. בנאדו מסתכל מהצד וצוחק. נראה שנחמד לו לחזור לאווירת הקייטנה של גרנט, מזכיר לו את להקת צעירי קרית מלאכי.

בניון שוכב על הדשא ומשתעשע עם הצלמים. את כולם הוא מייבש, ורק ליוסי רוט, הצלם האגדי של ידיעות אחרונות, הוא נותן כבוד כמו לאבא. "כולם רוצים לתפוס אותי מוציא לשון, אבל רק ליוסי אני נותן לצלם אותי ככה. מגיע לו כל הכבוד שבעולם", מסביר לי בניון וצוחק. באימון ביום שני הוא לא התאמן, סוחב פציעה מהחימום בסטאד דה פראנס. "איך יכול להיות שלא שידרו אותנו?" הוא שואל. לך תסביר לילד שחי בספרד ואוכל פאייה, שפה זה מדינת ישראל, ושגרטל ושימרון זה לא שמות של רחובות אלא שדרי ספורט בערוץ הממלכתי.

נדמה שהכל בשבועיים האחרונים עבד כמו שצריך כדי שנרגיש כיסופים לכדורגל של הכחול לבן. שירר ובאיירן מחכים בפתח, חלוץ מוכשר כמו שד בשם עומר גולן, כולה בן 21, פותח בהרכב, תיקו שכולו נצחון בצרפת, ואפילו אילצו אותנו לשבת בבית צמודים לרדיו ולעשן כמו קטרים כדי להשלים את אווירת הנוסטלגיה. מה שנשאר לנו, זה רק להגיע למגרש, ולעזור לגמד הזה, שנקרא נבחרת ישראל בכדורגל, להתעורר. הכדורגל חוזר הביתה.