ואז חזרו המחשבות

בדקה ה-52 הסתיים המשחק. ויירה הרים כדור עומק מיואש מפינת הרחבה, הנרי הצליח להשתלט עליו מול שלושה, עבר אותם ותוקל על ידי שחקן רביעי. הכדור עלה למרכז הרחבה, הנרי רץ והתרומם אליו, אך לשווא. הכדור הורחק, ויירה שהגיע אליו בעט כדור אבוד מ-25 מטר. המצלמה התמקדה בפניהם של ויירה והנרי. המחשבות חזרו לפורטוגל, לטראומה של המשחק מול יוון.

שתי הנבחרות ניסו ללמוד מהיורו. הצרפתים ניסו להפיג מתחים בנבחרת ולהרגע. ההפסד ליוון לא היה סיבה לשנות שיטה. השחקנים כמעט ולא התאמנו בהרכב הנוכחי, מה שבלט בחוסר תיאום והיעלמות כליל של מהלכים מקוריים. הנרי אומנם הפגין יכולת אמיצה מול כנופיה בלבן שצרה עליו, אך לבדו לא הצליח לעבור את השוער.

גרנט הפיק לקחים אחרים והבין שאין טעם למלחמת אמיצים. גם ז'אן מאורליאן הוכרעה. ישראל יצאה למלחמה עם נשקם של הקטנים - ליכוד השורות. לחימה, הגנה ניידת, קישור שרץ קדימה ובעיקר אחורה משחק שלם והתקפות מתפרצות. כשזה עבד, הגיעו אפילו חצאי הזדמנויות. כדור נגיחה מקרן עבר את קופה והוצל מהקו הצרפתי בדקה ה-65. כך הפך המשחק לעניין של מזל, לא יכולת אישית.

התלבושת הלבנה-כחולה של ישראל סייעה לצרפתים לשקוע בביצת הטראומה. חוסר ההרמוניה שלהם בלט, גם הפחד לפעול בנחישות. המגינים הישראלים הפעילו עבירות מוסתרות ברחבה והחלוצים ניצלו את הזמן עד תומו. פעם קראו לזה ביזבוז זמן, היום זהו נשק לגיטימי. זה לא יפה ואולי לא הוגן כלפי הצרפתים המוכשרים. אבל כדורגל זה, כאמור, לא שחייה אמנותית. "הישראלים, מה לעשות, עומדים מצוין", אמר השדר הצרפתי. גם הפרשן נאנח. ויירה פלט אוויר בתיסכול. מיוון לישראל, לא השתנה כלום.