כשמתחילים להכיר במגבלות

אברהם גרנט מרגיש בנוח כמעט עם כל שאלה. מעט, אם בכלל, יצליחו להוציא אותו משלוותו. ביום שלישי, בראיון שנתן ל"הארץ", זה קרה פעמיים.

השאלה הראשונה ביקשה לחזור למשחק ההוא בסלובניה, ליום בו ה"תהליך" הכל כך קדוש של גרנט נזנח לטובת הימור פרוע, שיקול מוטעה, או ניסיון מחוכם מדי לגרום לכולם לסתום את הפה ולהפסיק לצייץ ברקוביץ'. השאלה השנייה עסקה במפגש האחרון עם צרפת בסטאד דה פראנס. גרנט חשב מעט ואז כמעט התנצל: "המחצית הראשונה במשחק הקודם מולם, היתה המחצית שהכי לא אהבתי בנבחרת ובקבוצות שאני מאמן. היה כבוד ליריבה גם כשהחזקנו בכדור, וכשהכדור היה אצלם התייחסנו אליהם כאילו הם 20 שחקנים. זה משהו שחייב להשתנות בקמפיין הזה".

גרנט הוכיח בקמפיין הקודם יכולת מרשימה לנטרל יריבות עדיפות. אלמלא יום רע של דודו אוואט, זה היה נגמר כבר אז בניצחון על צרפת בפלרמו (2-1). מיותר לעסוק בשאלה מי המציא את השיטה (הידינק בדרום קוריאה?) ומי שיכלל אותה (ריהאגל ויוון ביורו?). הרבה יותר קל לזהות נבחרות שהשיטה הזאת של ניטרול היריב מתאימה להן. ישראל, מפוכחת, היא אב טיפוס קלאסי בהקשר הזה. ישראל, מפוכחת, רואה עד כמה היא דומה לדרום קוריאה ויוון ולא לפורטוגל, ברזיל, הולנד או צ'כיה.

זה היה השלב הראשון בתהליך של גרנט. למרות כישלון בקמפיין הקודם, המטרה הזאת הופנמה. השחקנים שלו הגיעו לרמת ההבנה הטקטית הנדרשת, הוא גם הפך אותם לרוב המכריע בסגל. גרנט לבטח לא סובל כאשר דרור קשטן מוצא עצמו מול סימני שאלה או אצבע מאשימה, אבל יש הסבר אחר לזימון של קלמי סבן. התהליך של גרנט והשיטה מחייבים שחקנים שמכירים במגבלות שלהם, כאלה שמחויבים להוראות ובעיקר ורסטילים מבחינת אפשרויות התפקוד שלהם. הסיבה האחרונה היא זאת שחייבה פרידה מברקוביץ'. היא גם זאת שהביאה לסגל תחילה את עמרי אפק, אחר כך את סבן.

שינויי התפקיד שגרנט כפה על שחקניו אינם עניין של קפריזה או רצון להמציא את הגלגל. הם תולדה לנבחרת עם סגל מוגבל, שנבנה ומעוצב בחלקו הקטן למטרות אד-הוק. יש בסיס יציב, אבל גרנט יכול לקרוא לשחקנים לדגל. וכך, סבן, שהצטיין מול צרפת, לא יכול לבנות על מקום בהרכב מול קפריסין. כך, נמני, שקיבל את סרט הקפטן, מצא עצמו על הספסל עד הדקה ה-80.

צרפת עשירה מישראל בכל עמדה על המגרש, אבל כבר שני טורנירים חשובים היא לא הבינה שנדרש ממנה שינוי מחשבתי נוכח מה שקורה בכדורגל העולמי. דומאנאק, מאמנה, ניסה בימים האחרונים לסגל לנבחרת שלו ורסטיליות, אבל זה גרם להתמרמרות בין השחקנים, לא שיכנע על המגרש והזכיר בעיקר נבחרת שנמצאת בתחילתו של תהליך. זאת הסיבה היחידה שישראל הגיעה למפגש שלשום עם יתרון. היא כבר היתה בשלב הזה, היא כבר נדרשה להמציא את עצמה מחדש.

עכשיו מגיע החלק המאתגר באמת. ביום רביעי ישראל תפגוש נבחרת נחותה ממנה (קפריסין), והוורסטיליות של גרנט ושחקניו צריכה להתבטא כעת בדומיננטיות על המגרש והשגת ניצחון. ויש מקום לאופטימיות, כי מול צרפת, שלשום, ישראל הוכיחה שיש לה בטורניר הזה יומרות להציג יותר מאשר ניטרול היריבה, משהו שגרנט התחייב לו באותו ראיון: "נבחרת שמתעסקת רק בניטרול לא תצליח. זיהיתי קושי לשחקנים לצאת קדימה".

לכן השיטה של גרנט (או זאת שגם הוא משתמש בה) - 3-2-5 - כל כך יעילה לתהליך ולתפישת העולם שלו ושל הנבחרת. זה כמעט אידיוטי לנסות ולבחון אם באמת יש שלושה חלוצים, כי ברור שזה לא קיים. אגב, גם אין בשום שלב רק שני קשרים. אבל יש כאן מערך גמיש, נייד, כזה שמאפשר להגן ולהתקיף כמעט באותה מידת יעילות. פשוט כי יש מספיק שחקנים על המגרש לכל משימה. ואת זה הבינה גם צרפת, שבשום שלב לא היתה יכולה להרשות לעצמה ללכת רחוק מדי.

הבעיה (או האתגר) היא שלגרנט אין ברירה אלא למצוא את האיזון הנכון בכל פעם מחדש. מול מי מתמקדים בניטרול, מול מי יוזמים יותר או פחות ועם אלו כלים. שחקני הנבחרת הוכיחו שלשום, שהם למדו משהו מאז שביקרו בפעם האחרונה בסטאד דה פראנס. גרנט חייב להמשיך ולשכנע שגם הוא הפנים את לקח סלובניה. אין קיצורי דרך.