פוטבול למתחילים

עונת הפוטבול 2004 נפתחת ביום חמישי בלילה, וביום ראשון הקרוב כבר יהיה מחזור משחקים מלא. השורות הבאות לא יחדשו הרבה למי שכבר התמכר מזמן לתוצרת של הליגה הטובה בעולם, אבל למי שמתחיל קצת להתעניין ורוצה להבין מה הולך, לפניכם הסבר קצר על איך משחקים, על מבנה הליגה ועל הסטטיסטיקות שבהן משתמשים כדי לתאר משחק. ולמבינים שביניכם – תקראו גם אתם, ולו רק בשביל לתפוס אותנו בשגיאה כמו שאתם כל-כך אוהבים.

פוטבול משוחק במגרש שגודלו 120 יארד (108 מטר) על 53 יארד (48 מטר), כאשר 10 יארד בכל קצה מהווים את אזור השער של כל קבוצה. המרחקים מסומנים על המגרש, כשכל חמישה יארד מסומנים בקו רציף, וכל יארד בין שני קווים כאלה מסומן בקווים קטועים במרכז המגרש, לנוחות הצופים והשחקנים כאחד.

משחקים 11 נגד 11. לכל קבוצה יחידות נפרדות להגנה ולהתקפה, וכאשר ההתקפה של קבוצה אחת על המגרש תעמוד מולה הגנת היריבה. מטרת המשחק היא להעביר את ה"כדור" (למעשה, עצם בצורת ביצה בעלת קצוות מחודדים) מעבר לקו השער של היריבה. הצלחה במשימה זו, המכונה "טאצ'דאון", מזכה את הקבוצה בשש נקודות, ועוד הזדמנות לרשום נקודה או שתיים של בונוס, לפי בחירתה.

נקודת בונוס אחת מקבלים עבור המשימה הקלה של בעיטה מוצלחת בין הקורות שבקצה אזור השער ממרחק קצר. שתי נקודות אפשר להשיג אם מנצלים בהצלחה הזדמנות אחת ויחידה להבקיע מעין טאצ'דאון ממרחק 2 יארד. את הכדור ניתן לקדם בשתי צורות – מסירה באוויר או ריצה עם הכדור.

המשחק מתחיל בבעיטת פתיחה. הקבוצה שבחלקה נפל להתגונן ראשונה בועטת בכדור כדי להרחיק אותו ככל האפשר מקו השער שלה. שחקן מהקבוצה היריבה יתפוס את הכדור וינסה להחזיר אותו עמוק ככל האפשר לתוך השטח של ההגנה, עד שיתוקל או יכבוש טאצ'דאון. מרגע שתוקל מחזיר הבעיטה (כפי שקורה ברוב מכריע של המקרים), יורדות מהמגרש החוליות המיוחדות למצבי בעיטה, ועולות ההתקפה של צד אחד וההגנה של הצד השני. זוהי גם הדרך בה מחודש המשחק אחרי הבקעת נקודות מכל סוג.

פוטבול הוא הדמיה של מלחמה במובן זה שהוא עוסק במאבק על שטח. לכן גם העונשים על הפרת כללי המשחק מתבטאים באובדן שטח - הזזה אחורה כשמבצע העבירה הוא שחקן התקפה, הזזת היריבה קדימה אם המבצע הוא שחקן הגנה.

כל מהלך התקפי מתחיל בכך שהסנטר מעביר את הכדור אחורה לרכז המשחק, המכונה קווטרבק, שיכול למסור את הכדור באוויר או להושיט אותו לשחקן מקבוצתו שירוץ איתו.

להתקפה יש ארבעה ניסיונות, המכונים "דאון", כדי לקדם את הכדור 10 יארד. הצליחה – יש לה עוד ארבעה ניסיונות להתקדם עוד 10 יארד, וכך הלאה עד שתגיע לקו השער של יריבתה. אם לא הצליחה הקבוצה להתקדם 10 יארד בארבעה ניסיונות, הכדור עובר. מסיבה זו ינוצל לרוב הניסיון הרביעי לבעיטה.

אם הקבוצה התקרבה די הצורך לקו השער של יריבתה, היא יכולה לנסות לבעוט שער שדה – בעיטה שמכניסה את הכדור בין שתי הקורות האנכיות הניצבות בקצה אזור השער של היריבה. הצלחה במשימה זו מקנה שלוש נקודות. אם לא הצליחה להתקרב די הצורך (בדרך כלל, המרחק המירבי ממנו תנסה קבוצה להבקיע שער שדה עומד על 35 יארד מקו השער), היא תבצע בעיטת הרחקה, שמטרתה לכפות על היריבה להתחיל את התקפתה הרחק ככל האפשר מקו השער שלה עצמה.

על אף שקבוצות ההגנה וההתקפה נפרדות, יכולה גם ההגנה לרשום נקודות. אם שחקן הגנה חוטף מסירה, הוא יכול לרוץ איתו ולהבקיע טאצ'דאון (אלא אם כן אחד היריבים מתקל אותו). כנ"ל אם שחקן הגנה מרים כדור שאותו שמט שחקן יריב. עם זאת, יש כללים שונים הקובעים מתי כדור שהושמט הוא עדיין "חי" ומתי המהלך בעצם הסתיים. עוד דרך בה יכולה ההגנה לרשום נקודות הוא הסייפטי: אם שחקן הגנה מתקל שחקן יריב המחזיק בכדור בתוך אזור השער של היריב, הקבוצה של שחקן ההגנה תקבל שתי נקודות, וגם את הכדור. אותו כלל חל על מקרה שבו הקווטרבק, רכז המשחק, זורק את הכדור אחורה מעבר לקו השער שלו.

להסבר על העמדות השונות במשחק, ועל החוקים השונים שקובעים מה מותר ומה אסור ומה העונש על כל דבר, אנא עיינו בשני הקישורים המצורפים להלן.

ה-NFL החלה את דרכה ב-1920 כ"איגוד הפוטבול המקצועני של אמריקה" וכעבור שנתיים החליפה את שמה לזה המוכר לנו - ליגת הפוטבול הלאומית. מהחברות המייסדות של הליגה נותרו בדיוק שתיים: השיקאגו ברס והאריזונה קארדינלס, שנוסדו בשיקאגו ומאז נדדו הרבה.

עם היווסדה היו לליגה 10 קבוצות מארבע מדינות. כיום היא מונה 32 קבוצות מ-21 מדינות שונות (22 אם מתעלמים מהעובדה שוושינגטון מארחת את משחקיה במדינת מרילנד). בשנות ה-60 קמה ל-NFL מתחרה שנקראה "ליגת הפוטבול האמריקאית", או ה-AFL. המתחרה החדשה קצרה הצלחות והצליחה למשוך אליה שחקנים משובחים ואוהדים רבים, ובסופו של דבר הבינו כולם שהאינטרס של כל הנוגעים בדבר מחייב איחוד. החל מ-1967 נערך משחק גמר-כל-הגמרים בין אלופות שתי הליגות, ונולד הטירוף המכונה "סופרבול". ב-1970 הושלם האיחוד, והליגה חולקה לשתי חטיבות, ה-NFC וה-AFC, שאלופותיהן נפגשות בסופרבול.

כל חטיבה מחולקת לארבעה בתים גיאוגרפיים - מזרח, מערב, צפון ודרום. העונה הסדירה נמשכת 17 שבועות, שבאמצע זוכה כל קבוצה למחזור אחד שלחופש, כך שכל קבוצה מקיימת 16 משחקים. שישה מהמשחקים נערכים בשיטת בית וחוץ נגד היריבות לבית. עוד ארבעה משחקים נערכים נגד החברות בבית אחר באותה חטיבה (בכל שנה בית אחר, כמובן), ועוד ארבעה משחקים נגד החברות בבית בחטיבה השנייה (ושוב, בכל שנה בית אחר). שני המשחקים הנותרים נקבעים לפי חישוב של המאזן מהעונה הקודמת, כאשר קבוצה שהיתה חזקה אשתקד תפגוש אחרת שהיתה חזקה, וקבוצה חלשה תפגוש חלשה אחרת.

לפלייאוף עולות בכל חטיבה שש קבוצות: ארבע אלופות הבתים, ועוד שתי הקבוצות בעלות המאזן הטוב ביותר מאלה שנותרו (לאו דווקא שתי סגניות). אלה נקראות "וויילד קארד". שתי אלופות הבתים מקבלות כרטיס חופשי לסיבוב השני, והארבע האחרות מתמודדות על הזכות להיפגש עמן שם. שתי המנצחות של סיבוב זה עולות לגמר החטיבה, והמנצחת בגמר החטיבה עולה לסופרבול.

בפלייאוף ה-NFL אין סדרות. משחק אחד קובע הכל, ובכל סיבוב מארחת את המשחק הקבוצה עם המאזן הטוב יותר. לכן, אירוח משחק פלייאוף הוא אירוע נחשק ביותר, וקבוצות בינוניות יכולות להעביר עשור ויותר מבלי לזכות לארח משחק פלייאוף.

הסופרבול הוא אירוע הספורט השנתי הנצפה ביותר בעולם, ומהווה גם את אירוע השיא של תעשיית הפרסום האמריקאית. חצי דקה של פרסומת באירוע עולה שני מיליון דולר. 15 התוכניות הנצפות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית הן סופרבולים, ולמעלה ממיליארד איש מתקבצים סביב מכשירי טלוויזיה, לעתים בשעות מופרכות בעליל, כדי לצפות באירוע שמזמן חרג מתחום הספורט נטו והפך לחגיגה של בידור, מסחריות ובעיקר סגידה לערכי התחרותיות. המנצח הולך לדיסנילנד. המפסיד לא מעניין אף אחד.

נותר רק להסביר את שיטת הקצרנות שבה מתעדים את הסטטיסטיקות של הפוטבול, ואת חשיבותם של המספרים השונים.

בהתקפה יש שלושה סוגי סטטיסטיקה: למסירה, לריצה עם הכדור ולתפיסתו. סטטיסטיקה של מסירה מתועדת לדוגמא כך: 18/30 ל-270 יארד, 2 ט"ד וחטיפה. פירוש הדבר הוא שהקווטרבק ניסה למסור 30 פעמים, מתוכן דייק ב-18. 18 המסירות הללו הסתכמו בהתקדמות של 270 יארד לזכות קבוצתו. בין 18 המסירות המדויקות שלו היו שתיים שמצאו שחקן בתוך אזור השער של היריב לטאצ'דאון, ומתוך אחת המסירות הלא מדויקות היתה אחת שנחטפה על ידי היריב.

ניתוח המספרים: בעיקרון, קווטרבק טוב ידייק לפחות ב-60 אחוז ממסירותיו (שיא הליגה לקריירה עומד על 66.4%, לעונה על 70.5%, במשחק בודד היו לא מעט שדייקו בכל מסירותיהם). כך שבדוגמא שלעיל, לקווטרבק שלנו היה משחק טוב מבחינת דיוק. קווטרבק טוב ימסור לפחות ל-200 יארד למשחק. משחק מצוין של קווטרבק, מבחינת התפוקה, הוא כזה שבו הוא מוסר ל-300 יארד ומעלה. 400 יארד זה כבר משחק באמת חלומי. שיא הלגיה לעונה עומד על 5,084 יארד, כלומר יותר מ-300 יארד למשחק.

מבחינת היחס בין טאצ'דאונים לחטיפות, מספר הטאצ'דאונים של קווטרבק טוב יהיה כפול לפחות ממספר החטיפות שלו. אצל הגדולים באמת, עומד היחס על 1:3 ויותר. קווטרבק שהמאזן העונתי שלו מורה על יותר חטיפות מטאצ'דאונים יצטרך לשפר את הישגיו במהירות או למצוא מקצוע אחר.

קווטרבקים יכולים לרשום גם יארדים וטאצ'דאונים בריצה, אבל מספרים אלה מחושבים בדיוק כמו סטטיסטיקות של רצים.

סטטיסטיקה של רץ תיראה לדוגמא כך: 22 ריצות ל-107 יארד ושני ט"ד. פירושו שהרץ ניסה לרוץ עם הכדור 22 פעם, וצבר 107 יארד נטו וכן שני טאצ'דאונים. חשוב לציין שמדובר ביארדים נטו. אם הרץ מנסה לרוץ ומתוקל מאחורי קו ההתנגשות (הקו הדמיוני שעליו מונח הכדור בתחילת המהלך), היארדים שהוא מאבד מופחתים ממאזנו. לכן בדרך כלל מספר היארדים החיוביים שרץ צובר גבוה בדרך כלל מזה הנקוב בסטטיסטיקה הרשמית שלו. אם הרץ שמט כדורים במהלך המשחק, הדבר יצוין בנפרד.

מבחינת ניתוח המספרים, 100 יארד נחשבים לאמת המידה למשחק טוב של רץ. עם זאת, די ב-1,200 יארד לעונה כדי שהעונה תיחשב לטובה, כך שכל דבר מעבר ל-75 יארד מהווה משחק טוב לרץ. שיא הליגה עומד על 295 יארד למשחק בודד, ו-2,105 יארד לעונה של 16 משחקים. מבחינת טאצ'דאונים, עונה של 16 טאצ'דאונים נחשבת להישג מצוין לרץ (שיא הליגה לטאצ'דאונים בריצה הוא 27), ולכן כל פעם שרץ כובש טאצ'דאון במשחק הוא נחשב למי שמילא את המצופה ממנו מבחינה זו. משחק של שני טאצ'דאונים ומעלה נחשב למצוין.

רצים יכולים גם לתפוס את הכדור באוויר, וזה מביא אותנו לסטטיסטיקה ההתקפית האחרונה.

סטטיסטיקה של תופס גם היא פשוטה, לדוגמא: 8 תפיסות ל-110 יארד ושני ט"ד. בעיקרון, 80 יארד ומעלה, וטאצ'דאון אחד, נחשבים למשחק טוב לתופס. שיא הליגה עומד על 336 יארד למשחק, 1,848 לעונה. מבחינת טאצ'דאונים, השיאים הם 22 לעונה, 5 למשחק בודד.

קו ההתקפה נמדד על פי היארדים שצובר הרץ, ומיעוט הפעמים בהן מצליחה ההגנה היריבה להפיל את הקווטרבק. לשחקני קו התקפה אין סטטיסטיקה אישית.

לשחקני הגנה יש חמש סטטיסטיקות: הבסיסי מכולם הוא תיקול, שפירושו הפלת שחקן יריב שהכדור בידיו. תיקול המתבצע מעבר לקו ההתנגשות גורם ליריב לאבד יארדים ונחשב להישג טוב במיוחד. מעבר לכך יש הפלת קווטרבק (שפירושה הפלת הקווטרבק, כשהכדור בידיו, מאחורי קו ההתנגשות), חטיפת מסירה, כפיית השמטה ואיסוף השמטה. סטטיסטיקה של שחקן הגנה עשויה להיראות כך: 8 תיקולים, שתי הפלות קווטרבק, השמטה כפויה, איסוף השמטה וחטיפה. השמטה כפויה פירושה תיקול שגרם לשחקן ההתקפה לשמוט את הכדור מידו. איסוף השמטה פירושה איסוף של כדור שהושמט.

מספר התיקולים שאמור שחקן הגנה לרשום תלוי בעמדה הספציפית שלו. אם שחקן קו הגנה או ליינבקר רושם הרבה תיקולים, הרי זה משובח. אם מגן פינה רושם יותר מדי כאלה, זה אומר שהוא מאפשר לתופסים שעליהם הוא שומר לתפוס כדורים, וזה רע (אם כי, כמובן, אם התופס כבר תפס את הכדור, אז רצוי מאד לתקל אותו). בדומה לכך, שחקן קו הגנה ירשום מעט מאד חטיפות, פשוט מפני שרוב המסירות נחטפות רחוק מאיפה שהוא נמצא בדרך כלל. שחקן ההגנה היחיד שמזדמן לו דרך קבע לרשום את כל סוגי הסטטיסטיקה הוא הליינבקר, שמתופקד באזור ביניים שבין קו ההגנה לקו האחורי. לכן שורת הסטטיסטיקה שהבאנו כדוגמא היא משהו שלא הרבה שחקנים זכו לעשות במשחק אחד, אבל תמיד יש את יום ראשון הבא כדי לנסות.

עוד שאלות? בשביל זה הקמנו את מודיעין הפקולטה. הקישור אליו מופיע ממש כאן למטה, אז כל שאלה שיש לכם, תפנו אלינו שם, ואנחנו נחזור בתשובה. יאללה, מתי מתחיל המשחק?