כמעט כמו עוד מדליה

התמונה יכולה היתה לשרת בנקל את הסטריאוטיפ המגונה: רץ שחום-עור מתאמן על רקע כרי מרעה של צאן. 24 שעות לאחר שהיילה סטאין שב השבוע מאולימפיאדת אתונה, שבה סיים את ריצת המרתון במקום העשרים, המרשים, הוא חזר לשגרת יומו. הוא התייצב לאימון ערב במגרש הכדורגל הנטוש למחצה של גבעת אולגה, שבו כבשים מלחכות את הדשא.

אבל סטאין אינו תואם את התבנית שממנה נוצקו רבים מהרצים האפריקאים, השולטים זה רבע מאה בריצות למרחקים הארוכים. הוא לא נולד אל תוך הריצה; הוא לא רץ לבית הספר או למכולת בכפר, כפי שמלמדת הביוגרפיה של רצים מצטיינים ואלופי עולם מקניה או מאתיופיה; למעשה, סטאין החל לרוץ דווקא בישראל, לאחר שעלה עם משפחתו מאתיופיה, ועל רקע זה בולט עוד יותר הישגו באתונה. לסיים את המרתון האולימפי במקום העשרים מתוך 102 רצים - בהם אלופי עולם, שיאני עולם ואלופי יבשות - אינו עניין של מה בכך.

לעשות זאת בגיל 42 ושלושה חודשים, כשאתה זקן הרצים, הוא דבר מעורר השתאות - במיוחד כשהמסלול נחשב לקשה, כולל עליות וירידות, והריצה התקיימה בחום של יותר משלושים מעלות צלסיוס. ההפתעה מהישגו של סטאין גדולה שבעתיים, בהתחשב בעובדה שהחל לרוץ רק בגיל 27. אל ריצת המרתון המפרכת הוא התוודע רק לפני כשנתיים.

סטאין נולד ב-1955, לפי מניין הכנסייה האתיופית, שמקדים בכשמונה שנים את המניין הנוצרי המערבי של הולדת ישו. ועל כן, על פי המניין המערבי, תאריך הולדתו הוא 1962. מקום הולדתו היה גונדר, מחוזם של יהודי אתיופיה. לאחר שסיים 12 שנות לימוד הוא עבד במוסך. "באתיופיה לא רצתי בכלל", מספר סטאין כשהוא שרוע על הדשא במגרש הכדורגל בגבעת אולגה ועוסק בתרגילי שחרור לאחר האימון, "זה לא היה מקובל אצל היהודים".

כשעלה עם משפחתו לישראל ב-1991 נשאל על ידי פקיד משרד הקליטה על שנת הלידה שלו. הוא ניסה להסביר את ההבדל שבין לוח השנה האתיופי למערבי, אך למתרגם ולפקיד לא היתה סבלנות להסברים מלומדים. בתעודת הזהות שלו נרשמה שנת הלידה 1955. רשמית הוא בן 49, למעשה בן 42. משפחת סטאין הועברה להוסטל בטבריה ואחר כך שוכנה במעברת קרוואנים בחצרות יוסף שליד עכו. שם למד סטאין בקורס להנהלת חשבונות ובמשך כמה שנים התגלגל ממקום עבודה אחד למשנהו. הוא התקשה למצוא עבודה קבועה והמשפחה התקיימה בדוחק ממענקים של הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה.

ההסתגלות לחברה החדשה היתה קשה. גם למזון. "לא עבדתי הרבה זמן. ישנתי המון ואכלתי", הוא נזכר, "אכלתי הכל. אוכל שלא הכרתי: שוקולד, ממתקים, שמנת, חלה ולחם. כל הזמן לחם". סטאין השמין והוסיף 12 ק"ג למשקלו - ל-64 ק"ג. "הגוף שלי הפריע לי. לא אהבתי להיות שמן. אתיופי אחד אמר לי 'אם תרוץ תהיה רזה'". כך, ב-1992, בגיל 27, הוא החל לרוץ - בראש וראשונה כדי לרזות, ובהמשך להנאתו.

מאוחר יותר אתיופי אחר אמר לו: "אתה יכול גם להרוויח מהריצה הרבה כסף". סטאין, חסר כל, האמין לו. לא היה לו מה להפסיד. הוא החל להשתתף בתחרויות הריצה המעטות בישראל: כ-15 מרוצי רחובות בכמה ערים ומרוצי שדה. הוא חזר לתפריט תזונתי אתיופי: אינג'רה (מעין פיתה) וגרגרי שעורה ברוטב פלפל. משקלו ירד והתייצב על 55 ק"ג, וההישגים לא איחרו להגיע. ב-1994 הוא זכה באליפות ישראל ב-10,000 מטרים וביסס את מעמדו כאחד מבכירי הרצים הישראלים למרחקים ארוכים.

אבל כסף הוא לא ממש ראה. מהר מאוד למד סטאין כי חברו טעה. בישראל, גם אם אתה אלוף ישראל, אי אפשר להתפרנס בכבוד מעיסוק ספורטיווי כל עוד אינך כדורגלן או כדורסלן: בשנה שבה זכה בכל המרוצים הוא גרף פרסים בסך כ-20 אלף שקל, ופעם אחת הסתכמה הכנסתו השנתית מהריצות בסכום שיא של 35 אלף שקל. "הרבה שנים סבלתי מבחינה כלכלית. היו שנים שהיה חסר לי אוכל אבל גם אז דאגתי שלילדים שלי לא יחסר", אומר סטאין.

כך נמשכה שגרת חייו. מתחרות על המסלול באיצטדיון האתלטיקה למרוץ ברחובות עיר זו או אחרת, וביניהם - מאמץ סיזיפי של אימון ועוד אימון. לפני כארבע שנים שוב נקלע סטאין למשבר כלכלי חמור. הוא המפרנס היחיד של משפחתו: אשתו שאינה עובדת, בנו משה (כיום בן 20) ובתו בנצ'מלק (כיום בת 16). "הלכתי לאיגוד האתלטיקה וביקשתי שיעזרו לי", הוא מספר. אבל יו"ר האיגוד, שלמה בן גל, הציב לו תנאי: האיגוד יסייע לו רק אם ירוץ ריצות מרתון.

"אני שנאתי לרוץ מרחקים ארוכים ושנתיים לא הסכמתי. אבל שלמה לחץ ולא היתה לי ברירה. היום אני אומר ברוך השם שאני רץ מרתון. זה הציל אותי. זה נתן לי כבוד גדול וגם כסף", אומר סטאין. כמה כסף? "זה סוד", הוא משיב בחיוך רחב ומוסיף: "חבל שהייתי טיפש, וגם לא היה מי שיגיד ויציע לי, ולא התחלתי לרוץ מרתון לפני שש או שבע שנים. אני בטוח שהייתי היום בין הרצים הכי טובים בעולם וגם מרוויח יותר כסף".

ריצת מרתון היא הקשה והמפרכת בריצות, לא רק בגלל המרחק. מרץ מרתון נדרשים לא רק כושר גופני וסבולת, אלא גם - ואולי בעיקר - חוסן נפשי. האמירה על בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים אינה קלישאה בכל הנוגע לרצי מרתון. היא הוויה יום-יומית, הכוללת השכמות מוקדמות מאוד בבוקר בכל מזג אוויר - בקיץ המהביל ובחורף סוער וגשום.

סטאין מתאמן שישה ימים בשבוע וגומא 170 קילומטרים בממוצע. פעם בשבוע הוא רץ 35 ק"מ ופעם בשבועיים 40 ק"מ. בשנה עוברות רגליו הרזות יותר מ-30 אלף ק"מ - יותר מהקילומטראז' שעושה מכוניתו של הישראלי הממוצע. לפני שלוש שנים נפטר סטאין ממכוניתו, שבה ראה מטרד. "בגלל המכונית התעצלתי לרוץ", הוא אומר. כעת הוא מגיע לכל מקום, גם לפגישות חשובות, בריצה. הזיעה אינה מפריע לו. "אני מרגיש נקי בנשמה שלי". כיום שוקל סטאין 52 ק"ג; גובהו 170 ס"מ. בתזונתו הוא משלב כעת תפריט אתיופי מסורתי עם פסטות, מקרוני, אורז ותפוח אדמה.

לפני כשנתיים, באליפות העולם בפאריס, הוא נכשל כשלא סיים את ריצת המרתון וספג קיתונות של בוז ולעג מעסקני האתלטיקה בישראל. מעטים האמינו כי "יש לו את זה" - היכולת הגופנית והנחישות המנטלית. אבל סטאין הוכיח כי הוא פנומן. לפני כמה חודשים שבר את השיא הישראלי במרתון, כשרץ בזמן של שעתיים, 14 דקות ו-21 שניות. התוצאה סללה את דרכו להשתלבות בסגל לאולימפיאדת אתונה. הדבר הביא לו גם רווחה כלכלית מסוימת, שבה לא הורגל מעולם. עיריית חדרה העניקה לו תמיכה חד-פעמית של 1,000 דולר, משרד הקליטה משלם לו קצבה חודשית בסך 1,500 שקל והיחידה לספורט הישגי עוד 5,000 שקל. בנוסף לכך אימץ אותו רוני טל, רץ מרתון חובב, מבעלי חברת "סיג" לציוד לבניין, המעניקה לו מאז תחילת השנה 2,000 שקל בחודש.

הציפיות מסטאין היו צנועות. אחרי ככלות הכל, לריצת המרתון באתונה נרשמו מיטב הרצים בעולם. רק עשרים מאלה שהתייצבו על קו הזינוק במרתון בשש בערב קבעו תוצאות נחותות או שוות לרץ מישראל. בוועד האולימפי של ישראל קיוו רק שסטאין לא יבזה אותם ויסיים את הריצה, ואם אפשר שיסיים בין 60 הראשונים. אבל הוא הפתיע את כולם, אם כי לא את עצמו. "ידעתי שאני מסוגל להרבה", הוא אומר.

מתחילת הריצה הוא נצמד לחבורת המובילים. "מההתחלה היה לי חלום שאולי אני יכול לזכות במדליה. באמת האמנתי. כל הדרך חשבתי על זה". בניגוד לרצים אחרים, שסיפרו כי נתנו דעתם לנוף, להיסטוריה של המרוץ ולמראה האקרופוליס המתנשא באופק, שהעניק להם השראה, סטאין אומר שהוא חשב "רק על הריצה". בקילומטר ה-30 הוא סבל מכאבי בטן. "אני לא יודע למה. בבוקר אכלתי רק קורנפלקס ולכן לא היתה צריכה להיות בעיה". במחשבה שנייה הוא מייחס את כאבי הבטן לעובדה כי ב-11 הימים שבהם שהה בכפר האולימפי עד לתחרות, הוא עלה שלושה ק"ג במשקל. "התאמנתי רק קל ואולי אכלתי יותר מדי. אולי בגלל זה הרגשתי בריצה קצת כבד. חוץ מלרוץ, אני שומר שבת ולכן אמרתי לעצמי: אלוהים, תעזור לי, תעשה שלא תכאב לי הבטן". והוא עזר? "כן. אחרת לא הייתי מסיים. אני בטוח שאם לא היו לי כאבים, שהתחילו דווקא בירידות, הייתי מסיים במקום העשירי וגם שובר את השיא הישראלי שלי", אומר סטאין. למקום העשירי הגיע פול טגרט הקנייתי, המחזיק בשיא העולמי: שעתיים וארבע דקות. סטאין חצה את קו הגמר לאחר שעתיים ו-17 דקות, רק שלוש דקות אחרי טגרט.

גם העובדה ששופטת רשלנית הורתה לסטאין להמשיך לרוץ גם לאחר שחצה את קו הסיום - הוא נאלץ לרוץ עוד שלושה סיבובים ולזמן מה הורד למקום ה-29 - לא הדאיגה אותו. "ידעתי שהפוטו פיניש יראה בדיוק באיזה זמן סיימתי".

אבל בצד הסיפוק על ההישג, סטאין גם יודע שהשיבה למציאות בישראל אינה מבשרת לו טובות. הפסטיבלים שמארגנים שרת החינוך והספורט לימור לבנת ועוד כמה פוליטיקאים, עסקני ספורט ונותני חסויות טרמפיסטים, יחלפו מהר. רוב הספורטאים ייאלצו לשוב למציאות שכה מוכרת להם - מאבקי ההישרדות על מחייתם. המלגות והמענקים שמקבל סטאין ייפסקו בתוך חודשיים (רוני טל אמר ל"הארץ" כי ימשיך לתמוך בו), והוא חרד לעתידו. על האולימפיאדה בבייג'ין ב-2008 הוא לא רוצה לחשוב. גם הוא יודע שאולי יהיה מבוגר מדי. אבל יש לו תקווה אחת קלושה, שאולי בכל זאת יימצא נותן החסות הנדיב שיסכים לאפשר לו קיום צנוע לפחות עוד שנה אחת, כדי שיוכל להתחרות באליפות העולם הקרובה. "אני לא מרגיש זקן והגוף שלי עדיין חזק בתקופת המרתון".