על שופטים ושפטים באולם ההתעמלות

פתאום נגמרה לי האולימפיאדה. לקח לי זמן להבין זה קרה, עד שבוקר אחד השבוע נכנסה לאולם ההתעמלות בהדר יוסף אורנה שי, מי שהייתה השופטת הישראלית באולם ההתעמלות המפואר באתונה. בטח לא שמעתם עליה, אבל לזה נגיע בהמשך.

רגע אחרי סיום המשחקים, כשהדברים שראינו כבר מתחילים לשקוע, זה הזמן לסכם בקצרה את ההתרחשויות באולם התעמלות מכשירים.

מבחינת מיצוי היכולות הגופניות, אני מעריכה, ההתעמלות הגיעה לשיאה כבר בסוף שנות ה-80. היתה זאת אולגה קורבוט שביצעה לראשונה סלטה על הקורה בשנת 1972 ולא הרבה אחרי זה באה נדיה קומאנצ'י וביססה את ההתעמלות המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום. מאז, ההתעמלות התקדמה התפתחה בעיקר מבחינה וירטואוזית - סלטה אחת הפכה לדאבל ואפילו לטריפל, בורג הפך לצוקהרה (דאבל סלטה עם בורג באחת הסלטות, אפשר גם דאבל) וחמור הקפיצות נהייה לשולחן אווירודינמי עם קפיצים מיוחדים.... אבל זהו, מבחינה פיזית אי אפשר להתקדם בצורה ממשית, והמשחק הפך להיות בחוקת השיפוט.

ב-1976 העולם ממש עצר את נשמתו כשקומאנצ'י קיבלה ציון 10 ראשון, אבל לא עבר הרבה זמן וב-84' ציון 10 כבר לא היה כזה סיפור גדול. מבחינת הביצוע, הכל כבר היה מושלם ולכן התחילו להקשות ממקומות אחרים אחר – דרישות מיוחדות, ציון התחלתי שמחייב רף ביצועים מסוים כדי להגיע אפילו תיאורטית לציון מושלם, בונוסים, קשרים בין אלמנטים וכו'. מאז זה ככה, משנים את החוקים כדי לשמור על עניין.

בתור שופטת בינלאומית, אני יכולה לספר לכם שאחרי כל תחרות אולימפית מסיקים מסקנות של ארבע שנים ומשנים את החוקה בהתאם. למשל, אחרי האולימפיאדה הזו הולכים לשנות את הציון ההתחלתי מ-8.80 נקודות ל-9.00 נקודות, מכיוון שמתעמלות רבות התקשו לאסוף 1.20 נק' של בונוס לכדי ציון התחלתי של 10. מעבר לזה, ישנה מגמה של חזרה לדרישות שהיו בתחילת שנות ה-90, כמו הדרישה ל-'סריה-מיקס' על הקורה וגם על הקרקע - שילוב של אלמנט אקרובטי עם אלמנט תנועתי, דוגמת סלטה קדימה על הקורה ומיד קפיצה עם שפגט. כמו כן, יינתן ערך רב יותר לחיבור של עזיבות על המקבילים או המתח, אם פעם חיבור של שתי סלטות נתן בונוס של 0.1 נק' הרי שעכשיו חיבור של שתי עזיבות ייתן בונוס של 0.2 נק'. במקרה כזה, תרגיל כמו של נמוב על המתח יהיה בהחלט שווה יותר מאשר של פול האם, אבל צריך להדגיש שהחוקה למשחקים האולימפיים באתונה נתנה יותר דגש על עבודת כתפיים וסיבובים בציר האורך ולכן מתעמלים רבים ביצעו רק עזיבה אחת בשביל הדרישה המיוחדת ולא היו צריכים להסתכן בשש עזיבות ברצף כמו נמוב. אז נכון, זה נורא יפה וזה גם מאד קשה לעשת מה שנמוב עשה, אבל תאכלס, מי שלוקח יותר סיכונים יש לו גם יותר הזדמנויות לטעות.

דוגמה טרייה להשפעה של שינויים מבניים: מאז שפתחו את המרווח בין הבדים של המקבילים המדורגים אצל הבנות, העבודה נהייתה מאד דומה לזו של המתח אצל הבנים והרבה מאד מהאלמנטים שאובים משם. החוקה של הבנות מקפידה מאד על סיבובים בציר האורך, מתעמלת צריכה לבצע את כל הסיבובים שלה בדיוק בעמידת ידיים או במרווח מקסימלי של 10 מעלות ממנה, מעבר לכך מתחילות ההורדות, כאשר הורדה של 0.3 נק' מבטלת את האפשרות לצבור את נקודות הבונוס עבור אלמנט בדרגת קושי גבוהה (D ומעלה). במידה וסיבוב שנעשה בציר האורך הסתיים במרחק רב מעמידת ידיים ומיד לאחריו התבצע עוד אלמנט בעל ערך שאמור היה לתת בונוס על הקשר ביניהם, השגיאה הגדולה מבטלת את הניקוד האפשרי על כל החיבור הזה ופוגעת בציון ההתחלתי.

הקהל באולם לא תמיד מודע לדקדוקי החוקה, וכך קרה שבגמר על המקבילים המדורגים, בעיני הצופים התרגיל של הסינית לין לי היה תרגיל של מדליה, אבל בפועל, ביצוע לא מושלם של סלטה בין המקבילים חרב לה קומבינציה שלמה, הציון ההתחלתי שלה היה רק 9.7 נק' ובהתאם לכך גם הציון הסופי שלה. בסך הכל, אפשר לומר בלב שלם כי עבודת השיפוט אצל הנשים נעשתה כמעט ללא דופי והמדליות חולקו בהחלט בהתאם לביצוע על המשטח. הקרדיט הולך לג'קי פיי, יושבת ראש איגוד השיפוט העולמי, שמקפידה מאד על אחידות בעבודת השופטות שלה ועל הדיוק בניתוחי התרגיל שהיא מציבה בפניהן.

בצד השני של האולם, אצל הגברים, הסיפור לצערי היה לגמרי אחר. מוקד הבעיה היה חוסר יכולת להבדיל באופן נחרץ בין הביצועים של המתעמלים. החוקה של התעמלות הגברים יורדת גם היא לפרטים בתיאור האופן בו צריך למדוד את מבנה התרגילים ואת ביצועם, אבל בפועל נראה כי ההקפדה על דקויות החוקה היא פחותה, ונראה כי ניתנת פחות תשומת לב לצורך בהפרדה בין תרגילים טובים מאוד לתרגילים מצוינים. כך קרה, לראשונה בהיסטוריה, עלו לגמר על המתח 10 מתעמלים ולא 8 בלבד כמקובל - בגלל שבמוקדמות ארבעה מהמתחרים קיבלו את אותו ציון וגם לאחר שוברי שוויון היה בלתי אפשרי להפריד ביניהם וכולם עלו לגמר.

באופן כללי, ההפרשים בין התרגילים אצל הגברים היו מזעריים ועמדו על אלפיות הנקודה. אי אפשר להגיד שהתרגיל של פול האם היה פחות טוב מזה של נמוב, גם אם היה הרבה פחות וירטואוזי. בכל התרגילים נכללו כל הדרישות המיוחדות הנחוצות וכולם התחילו מהציון 10, לכן מי שבחר להסתכן יותר הפסיד בדרך כלל יותר ממה שהיה יכול להרוויח. אם נמוב עשה 6 עזיבות ברצף ובאחת מהן כופף מעט את הידיים הרי שזו טעות עם הורדה של 0.05 נק' ומכאן מתחיל ההפרש בין התרגילים (השופט הסביר "הוא כופף את הברך"). נמוב ידע את זה אבל הקהל לא. הקהל רצה שהתרגיל המרהיב ביותר ינצח וזה לא מה שקרה.

מעבר לזה, היו אצל הגברים עוד כמה טעויות קריטיות שהעכירו את האווירה הנפלאה של תחרויות ההתעמלות. גם בטבעות היה נראה שלא הטוב ביותר ניצח. החוקה על הטבעות מאפשרת לעשות קודם את תרגילי הכוח ולאחר מכן את האלמנטים התנופתיים, מה שגרם לכך שכל המתעמלים היה כמעט את אותו התרגיל: עליה, קומבינציה של צלבים, אלמנט תנופתי וירידה. קשה מאד להבדיל בין התרגילים האלה ובגמר ההפרש בין המקום הראשון לבין המקום השמיני עמד על 0.125 נק'. כולם ביצעו תרגילים טובים וההבדל נבע רק מההחזקה במצבי הכוח, החזקת הגוף והנחיתה בירידה. עם כל זה, נראה מאוד תמוה שדווקא התרגיל הראשון, של המתעמל היווני שבמצב צלב אחד החזיק פחות מ-2 שניות וגם זז בנחיתה, קיבל את הציון הגבוה ביותר, בעוד שהתרגיל השני של יורדן יובצ'ב הבולגרי היה התרגיל היחידי עם ירידה בדרגת קושי גבוהה יותר, אבל לא זכה לתגמול מתאים.

הטעות הכי גדולה של השופטים, עד כדי פדיחה, הייתה בגמר הקרב-רב היוקרתי, כאשר ציונו ההתחלתי של הקוריאני יאנג טיי יונג נמדד מציון התחלתי של 9.9 במקום 10, מה שעלה לו במדליית הזהב. העשירית הקטנה הזו, שהבדילה בין מקום הראשון לשלישי עוררה מחדש את מבקרי ענף ההתעמלות שמדגישים בכל הזדמנות את ההבדל בין היכולת האנושית של שופטים לבין תוצאה מדויקת כמו בריצה ל-100 מטר. אני אישית חושבת, שלמען ההגינות, הוועד האולימפי הבינלאומי היה צריך לתת לקוריאני מדליית זהב ואת הזכות לעמוד על המקום הראשון. בפועל יצא שלא פול האם האמריקאי קיבל את הכבוד הראוי לו כספורטאי-על ולא הקוריאני. ביקשו מהאם לוותר על המדליה שלו, ביקשו ממנו לוותר על התואר לאחר שכבר ניתן לו, השעו שלושה שופטים, אבל את החוקה, שלא מאפשרת שינוי ציון בדיעבד, לא היו מוכנים לשנות. בינתיים, האם, בגיבוי איתן של התאחדות ההתעמלות האמריקאית, סירב לבקשה לוותר על המדליה ("לא אני זה שצריך לפתור את הבעיה"), הוועד האולימפי הבינלאומי הודיע שלא יעניק מדליית זהב שניה כדי לעשות צדק עם יאנג והקוריאנים הגישו ערעור לבית הדין העליון של מוסדות הספורט העולמיים. בואו נקווה שעכשיו יישבו מקבלי ההחלטות בהתעמלות הגברים ויבצעו את השינויים ההכרחיים בחוקה ובעיקר בהפעלה ובפיקוח על מערך השיפוט, לקראת בייג'ינג 2008.

ובחזרה לאורנה שי. אורנה היא אחת השופטות הבכירות בעולם ההתעמלות הבינלאומי. היא שייכת לוועדה הטכנית האירופאית והוזמנה אישית על ידי איגוד ההתעמלות העולמי (FIG) לבוא ולשפוט באולימפיאדה, כבוד לו זוכות רק שתי שופטות (את ההזמנה השניה קיבלה שופטת מלוקסמבורג).

להיות שופט בינלאומי בהתעמלות מכשירים זה כבוד מאוד גדול - חוץ לארצנו הקטנטונת. השופטים, למרות הכבוד העצום שהם מקבלים מעמיתיהם בעולם, לא הוזמנו כמעט לאף אירוע של המשלחת האולימפית ונותרו עלומי שם. ותאמינו לי, אורנה שי התרגשה באולם ההתעמלות לא פחות מאשר פאבל גופמן, והיא גם עבדה קשה מאוד בשביל להגיע למעמד הזה. אבל אצלנו לא מעריכים עבודה קשה, רק מדליות.

וקטנה לסיום – יוחלף דני לוינשטיין לאלתר.