הערוץ הישן והלא טוב

חוויה, הנאה, התרגשות, שיאים, אושר צרוף: כל מה שספורט יכול לספק - קיבלנו באולימפיאדה. אפילו מדליית זהב מייד אין ישראל. אין ספק שהיה שווה לחכות ארבע שנים ולהשתתף בחגיגה המדהימה של אתונה 2004. וכל זאת למרות ערוץ 1.

למרות התרגשותו האורגזמתית של משה גרטל בכל פעם שיצא לדרך מקצה, ולו השולי ביותר, של תחרות שחייה. לפעמים נדמה היה שרק יואב ברוק הפרשן מציל את גרטל ומפריד בינו לבין איבוד שליטה טוטאלי, כזה שהיה נותן לגניחותיו במהלך משחי הגמר לקבל משמעות אירוטית לכל דבר ועניין.

למרות חוסר הטאקט המשווע של מיודעינו דני דבורין, שמה לעשות, לא נולד לשדר גמר תחרות קיאקים אולימפית. שיא השיאים היה כאשר החליט דבורין שהתחרות היא למעשה מפגן צבאי, כשהחליט לפצוח ב"שמאל ימין שמאל!" בעודו מתרגם את תנועות ידיהם של החותרים. גם משדרי הכדורסל שהעביר, סטייל מכבי תל-אביב של שנות ה-80 ("אייברסון מגלגל את הכדור בקשת יפהפיה אל תוך תוככי הטבעת"), גרמו לנו להתגעגע לימי ניסים קיוויתי המיתולוגי.

למרות השידורים האנמיים של אורי לוי מהיכל האתלטיקה. את לוי ניתן לכנות בנקל "האיש הכי לא מזיק בעולם". לא בשר, לא חלב. כזה שאתה יודע בדיוק למה לצפות ממנו. לוי לעולם לא יאבד את גרונו במהלך משדר, לעולם לא ייצור איזו ה-ל-ל-ו-י-ה יורם ארבלית ולעולם לא יתקוף ספורטאי בנוגע לביצועיו על המגרש. אם זה לא היה גמר 100 מטר גברים, היינו נרדמים מזמן.

למרות אינטונציה מזוויעה של המגישה מירי אלייקים. בדעתנות של תלמידת חטיבת ביניים והבנה ספורטיבית שלא קיימת, ניסתה אלייקים להנעים את זמנינו בתחילת המשחקים האולימפיים. מגיע קרדיט לערוץ 1 שהבין שאלייקים, איך לומר זאת בעדינות, לעולם לא תהיה מסמר הערב, וניפה אותה באלגנטיות מהמשך השידורים.

אז למרות ערוץ 1 הישן והלא טוב, אני בטוח שרובכם הייתם מוכנים לסבול בשקט, אבל במקביל לחוות שוב 16 ימים של ספורט, כמו שרק הספורט, אבל רק הוא, יכול לרגש.