מר שחר היקר

מר שחר היקר. אני אפתח בגילוי דעת: הכותב הוא אוהד של מכבי חיפה. גם אני, יחד עם יתר האלפים, קניתי כרטיס למשחק מול רוזנבורג, לבשתי חולצה ירוקה, והגעתי אחר כבוד לראות את ההצגה הירוקה. והאמת, תסכים איתי, לפחות במשך מחצית חלומית אחת, אכן נהנינו מהצגה (ואני בטוח שאתה נהנית כמוני). אבל, גם כשנקפו הדקות, והחלום התחיל לרקום עור וגידים, אי שם בלב קינן לו הפחד. או יותר נכון, ההכרה.

אחרי השריקה לבעיטה חופשית, עוד לפני ביצוע הבעיטה, זה כבר עמד באוויר. כמוני, כל האוהדים שסביבי נזכרו בבעיטה חופשית, באותו אצטדיון, ובאותה דקה. רק המסגרת הייתה קצת שונה (במשחק של הנבחרת) היריבה אירופאית שונה (נבחרת אוסטריה), אבל התוצאה, אותה תוצאה. וההכרה שהנה, שוב, הכדורגלן הישראלי מגיע ממש עד לבאר, אבל שוב לא שותה, הייתה קשה. את ההמשך אתה יודע בדיוק כמוני: החזרה העצובה הביתה, הגרון הכואב, תחושת ההשפלה...

וכבר היום, בשעה אחת, שוב התיישבתי נרגש אל מול אירוע ספורטיבי (בטח גם אדוני, שהינו חובב ספורט מושבע, לבטח התפנה לרגע מעיסוקיו וצפה באותו מאורע). גל פרידמן, בשיוט האחרון שלו, צריך לבצע מהפך מדהים כדי להגשים את החלום שלו ושל כולנו, ולהביא הביתה מדליה זהובה. והאמת, שהתחושה הפעם הייתה שונה. אותה ציפייה, אותה דריכות מאתמול, אבל הייתה שם תחושה חסרה. הפחד.

נכון, זה לא חוכמה לומר זאת לאחר שאנחנו כבר יודעים את התוצאה, אבל באמת ובתמים שהפעם הייתה לי בגל אמונה שלמה. אולי זה בגלל המנטליות שלו, אולי העובדה שהוא כבר עשה זאת בעבר (באטלנטה הוא היה צריך לסיים את השיוט האחרון ראשון בשביל ארד, ועשה זאת בענק), אבל השורה התחתונה היא שברגע האמת, גל לא רק לא הגיע לבאר, אלא גם שתה (מה זה שתה, גמע כל לגימה בשקיקה).

אז למה אני מספר את זה דווקא לך, אתה שואל. כי אתמול על המגרש רצו שחקנים שאתה משלם להם, לפי הערכה גסה שלי, בערך מליון דולר לעונה (תקן אותי אם אני טועה). גל, לפחות לפי העיתונות, חי על מלגה של חמשת אלפים שקל לחודש.

אז מבלי להיות יותר מדי חצוף, אולי, רק אולי, פעם הבאה לפני שתביא עוד זר לקבוצתנו האהובה (שלך ושלי), תחשוב על להשקיע את הכסף במשהו קצת אחר. בגל. נכון, לא תקבל כסף ממכירת כרטיסים לשיוטים שלו, ולא תוכל למכור את השיוטים שלו ב-PPV (למרות שאני בטוח, אגב, שהרבה היו מוכנים השבוע לשלם 20 ש"ח כדי לראות את השיוטים שלו ביום שני). רק את התודה של גל בכל ראיון שייערך עמו (וברוך השם, הבנאדם מוכן תמיד להתראיין), ואולי איזה תמונה בעיתון עם גל.

אבל תקבל משהו אחר. משהו שכל שבת כשאתה יושב ביציע, אפשר לראות בעיניים שלך שאתה מחפש. את התחושה שאתה שם את מיטב כספך על ספורטאי שנותן את כולו, משקיע באמת, ושברגע האמת לא יעשה במכנסיים (סלח לי על השפה) ועושה את העבודה.