גוטמן ההוא, גוטמן הזה

זה נשמע קצת דמיוני, אבל קבוצה של אלי גוטמן הבקיעה בשני מחזורים 6 שערים. הנתון הזה נראה כמו משהו ששווה למהלך מנצח בשחמט, אבל רק עד שמגיע המשפט הבא. ועשתה מזה רק נקודה. או הבא אחריו - וספגה 7 שערים.

אלה החיים הכאוטים של אלי גוטמן מאז אותה שלושת רבעי עונה קטסטרופלית בבית"ר ירושלים. מי שנחשב עד אז למאמן העתיד בכדורגל הישראלי, לאחד שיכול לחתום קבע היכן שרק ירצה, הופך כבר עונה רביעית כמעט למאמן שחי משבוע לשבוע. גוטמן, נורא מכל, גם החל בשל אותה סיטואציה לנסות להמציא את עצמו מחדש. זה מה שקורה לאדם שמנסה לשאת חן בעיני הבוסים, הפרשנים, האוהדים והשחקנים. לא בגלל אופיו, אלא פשוט כי אף אחד לא ממש רוצה להעסיק את אלי גוטמן הנוכחי. ומפחיד יותר, אף אחד כבר לא משוכנע שגוטמן ההוא עדיין קיים. כנראה גם לא אלי גוטמן.

גוטמן ההוא, מלא ביטחון עצמי, לא היה מנסה לשנות את המתכון הבטוח של 0-1 קטן. גוטמן ההוא לא היה עובר קיץ כמו זה שידע השנה בבאר שבע. לגוטמן ההוא היה מספיק משחק אחד עם ארבעה שערים ברשת שלו, כדי שבעשרת המשחקים הבאים הקבוצה שלו תוכל לעלות בלי שוער ולא תחשוש מספיגת שער. גוטמן ההוא, היה יודע בביטחה שאחרי באר שבע עדיין תהיה לו קבוצה בליגת העל.

לבאר שבע יש מאמן לחוץ, שכבר יותר מדי זמן שוקל את המשך דרכו בכדורגל. יותר מדי זמן מנסה למצוא את עצמו, או להמציא את עצמו מחדש. יותר מדי זמן גורם לרבים להתגעגע לגוטמן ההוא. אפילו שלא כולם חושבים שההוא היה מציאה גדולה. חוסר הביטחון שמשדר גוטמן מחלחל בעיקר ליושבי היציע, שכמו כרישים מיומנים לא משאירים לו יותר מדי סיכויים. ודאי לא בסיטואציה בה הוא נמצא. בטדי זיהו את הפגיעות הזאת ובאכזריות נדירה רדפו אותו עד שנכנע. מאז עשו את זה אוהדי ומנהלי הפועל פ"ת, גם אלה של הפועל חיפה כאשר חזר לקבוצה כשהיתה בלאומית. אוהדי באר שבע כבר מזמן סימנו אותו. בסך הכל שנה אחרי שחגגו את חזרתו לעיר של אלי גוטמן. לא זה, ההוא