חצי שעה עברה מגמר הקייאקים ל-1,000 ליחיד, ורועי ילין עצר את עצמו שלא לפרוץ בבכי. הוא בדיוק גמר להתראיין לעיתונאים הישראלים, שחלקם ראו תחרות קייאקים בפעם הראשונה בחייהם והתיישב על הרצפה. "איזה מקצה אלוהים, איזה מקצה", הוא מלמל כשהוא נושך שפתים.
כאוהד שרוף של הפועל ת"א, ילין אומר שאולי היה חסר לו משהו מהמכביזם. "תראה, במים אתה חייב להיות פנאט. לא לראות אף אחד בעיניים", הוא מסביר. "אולי הייתי נחמד מדי בגמר. אבל זה עוד משהו שאני אצטרך לקחת איתי וללמוד ממנו".
בעשר השנים שהוא במקצוע, רועי לומד כמעט כל יום משהו חדש. מהחוג לקייאקים בגיל 14 ועד לגמר האולימפי שמונה שנים לאחר מכן. במושגים שלנו, ארבע שנים לאולימפיאדה זה הרבה זמן ובעוד שנתיים נזכור את הזהב של פרידמן, את הארד של זאבי ועוד כמה דאחקות. ילין לוקח עכשיו חודש חופש ("לא רואה קייאק. למרות שאני יודע שאתגעגע"), ומייד אחרי זה יחזור לשגרת החיים האפורה, שכוללת שני אימוני חתירה ביום ועוד אימון כושר לקינוח. שש פעמים בשבוע. עוד שנתיים וחצי, לקראת אולימפיאדת בייג'ינג, ייזכרו בו שוב. "אני יודע שיהיו לי עוד אולימפיאדות וזה מה שמנחם אותי", הוא מעודד את עצמו. "אני רואה שחלק מהזוכים פה הם בסביבות גיל ה-40 פלוס מינוס, ככה שאני לא ממהר. אני מרגיש שאני מתקדם מפעם לפעם. תראו איפה הייתי בסידני ותראו איפה אני היום". בסידני, למי שבמקרה לא יודע, הוא לא עשה קריטריון ביחידים, ובתחרות ה-1,000 לזוגות סיים במקום ה-13.
אם יש נחמה אחת לרועי, למרות שלא ידבר עליה בקול, זו ההופעה של רמי צור, בן זוגו לקייאק בסידני, שדפק להם את האולימפיאדה כשנפצע בכתף בשעות הפנאי שלו קצת לפני המשחקים. מאז, צור הלך לרעות בשדות זרים, לאתונה הוא הגיע כנציג ארה"ב, וביחידה לספורט הישגי לא הסתירו את החיוכים, כשראו את צור, שסומן כמועמד למדליה ב-1,000 ליחידים, אומר שלום לתחרות כבר בחצי הגמר.
אבל הצרות של אחרים לא יעזור לרועי. כשהוא חוזר לארץ, חוזרים גם המאבקים על כסף, תנאים למאמן וסתם באסה ישראלית יומיומית. "אני חייב שמישהו ייקח אותי וישקיע בי", הוא אומר כמעט במבוכה. "שמישהו יחזיק אותי עם הראש מעל המים ואז אני מבטיח להביא תוצאות יותר טובות".
ושוב, נדמה שהוא רוצה לבכות. לא יעזור כמה נסביר לו שהוא פאקינג תשיעי בעולם בדבר הזה שהוא הכי אוהב. הסרט שלו תקוע על הקנדי שסיים שלישי. רק בן 21 וכבר עם מדליה אולימפית. הוא רק שוכח שאליפות קנדה או אליפות נורבגיה בקייאקים יותר חזקות מאליפות העולם.
"יש לי את המאמן הכי טוב בעולם, שהכי אוהב אותי בעולם", הוא אומר על אנטולי פשחוב, שלבטח ייקח אותו לאיזו סאונה טובה, בה יורידו כמה דרינקים עם הרינג משובח, ואז יקפצו לבריכת מים קפואים - כדי לחזק את הגוף.
מישה קולגנוב הולך לפרוש, וילין יודע שיצפו ממנו לקחת גם את מקצה ה-500 וללכת על הדאבל בעוד ארבע שנים. "מישה היה אול-אראונדר הכי טוב בעולם", הוא עשה כבוד לאיש עמו לא תמיד מצא שפה משותפת. "הוא עשה 200, 500 ו-1,000 בלי בעיות בכלל. יהיה מוזר להיכנס לנעלים שלו ובטח גם קשה, אבל אני בטוח שאם אצטרך הוא יעזור לי".
גילי לוסטיג, יו"ר היחידה לספורט הישגי, מודיע לו שהוא נשאר בסגל הזהב (5,000 שקל בחודש) ורועי מקבל את הבשורות בחיוך. לקראת החורף שמחכה מעבר לפינה, כשאתה יורד לירקון הגשום ומתחיל לספור לאחור עד אוגוסט 2008, טוב לדעת שאתה לא לגמרי לבד.
למישהו יש את המספר של מוני פנאן?
27.8.2004 / 21:30