ראיתי את מראדונה הבא

שבועיים בעיר הספורט אתונה והגוף חרמן לכדורגל. לא המשחק בו מקבל משכורת יוסי רוזן, אלא כדורגל אמיתי, עם שחקנים וכדור והכל. הדודה לספורט שלא כולל קליעה או הטלה, הובילה אותי ביום חמישי אל המגרש הקריר משהו, סטייל מכבי הרצליה, בחור אמיתי בסלוניקי.

30 אלף צופים, רובם יוונים, חלקם ארגנטינאים וחלקם הגדול יותר ארגנטינאים. חצי גמר הטורניר האולימפי, איטליה מול ארגנטינה. כשאתה רעב לכדור, אתה הולך על מה שנותנים לך, ונכון, כדורגל באולימפיאדה זה לא גליק גדול, אבל האווירה הזכירה את הבית. חוץ מהעובדה שהזרקורים פעלו.

מהמגרש יצאתי בהרגשה שראיתי את מראדונה החדש. כבר אמרו את זה קודם, לפניי, אבל זה לא משנה. קרלוס טבז ישנה את העולם. שילוב קטלני של הביצים של פיני בלילי, ההתמצאות ברחבה של רונן חרזי והשליטה בכדור של מוריס ז'אנו. קרלוס טבז הוא הדבר האמיתי ואפילו הברזילאים ביציע הודו בזה.

"אם הוא יהיה קצת יותר חכם הוא יעבור לאירופה", יורה עיתונאי ארגנטינאי שעתיים אחרי. "עד אז הוא יהיה בבוקה ג'וניורס. יתבשל קצת". טבז עוד יגיע לאירופה, בטח לא לקבוצה ענייה כמו נאפולי, אבל יש לו את כל מה שמזכיר את האבטיפוס - הוא גמד מכוער עם שיער שחור, שמשחק עם הסיפרה 10 על החולצה של בוקה. אי אפשר להוציא לו את הכדור מהרגל, והלב שלו בערך בגדול של בואנוס איירס.

אולי אני מתלהב כי סופסוף אני רואה פה ספורט שאני קצת מבין בו, אבל הוא וד'אלנסדרו, שני דובוני איכפת לי עם קלאסה אדירה, עשו לאיטלקים מה שהם רוצים. פליצולי אהובי, שוער רומא, לא הבין מה קורה לו. שלוש חתיכות הוא הוציא מהרשת, ולא תגידו שהאיטלקים לא נלחמו. ג'ילארדינו ניסה, פירלו שיגר מסובבות ששרקו ליד החיבורים. הם בעטו בכולם - וכלום.

חבל שאין לנו את ארגנטינה נגד עיראק בגמר. זה היה יכול להפוך את המשחק שייערך בשעה הביזארית 10 בבוקר (ועוד בשבת), לחוויה שמשלבת בתוכה את הרוח האולימפית ואת אחת התבוסות הקשות שידענו במשחק גמר של טורניר אולימפי. במקום זה נקבל את גמר הקופה אמריקה לנבחרות צעירות. פרגוואי משעממת תחת אבל יעילה. נקווה שנקבל אווירה שכוללת יותר ממחיאות כפיים באיצטדיון האולימפי.

יש לי עוד הזדמנות לראות את טבז לפני שיפרוש כנפיים ומי יודע מתי נתראה. אותו כנ"ל עם ד'אלסנדרו. לא ברור איך הוא משחק בוולפבסבורג. אבל עזבו, יש כל כך הרבה דברים שאני לא מבין פה סביבי (כמו למשל העובדה שאף נבחרת דרום אמריקאית, וזה כולל כמובן גם את ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי, לא זכתה עד היום במדליית זהב). קרלוס ואנדרס הם עוד שתי תעלומות שאני אקח איתי חזרה לבלומפילד. יבלו, תדליק את האור.